מאת: זלי גורביץ'

כששאול טשרניחובסקי תיאר מולדת, הוא השתמש בביטוי "תבנית נוף":

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

הנוף מטביע את עצמו בנפש הילד, וכל נוף אחר הוא כבר שני, זר. עומק השייכות הוא כעומק ההטבעה של הנוף. תבנית הנוף היא פנימית, חווייתית, אבל גם תבנית חיצונית הניתנת לזיהוי מיידי, כמו תווי פנים והבעה אופיינית. כאילו לנוף יש חותם ייחודי, חתימה. זה ברור כשמדובר בנוף ילדות אישי, אבל זה קיים גם כשמדובר בנוף שמורכב מהרבה נופים שונים, כמו הנוף של "הארץ". למרות ההבדל בין נגב וגליל, חופים והרים, שכונות שונות וסביבותיהן, גם למקום המשותף יש חתימה מוכרת, המעוררת רגשות שונים, מעורבים.

היחס לנוף, לחתימת הנוף, משקף את מורכבות היחס למולדת הישראלית. מַטְבֵּעַ הפנים של הנוף אוצרת בתוכה את מהותנו, כמו טביעת אצבע המעידה עלינו – מי אנחנו, איזה מין מקום הוא זה, וכיצד הוא משתווה למקומות אחרים, במיוחד אלה הנראים מעוצבים יותר, רכים יותר, עשירים יותר, שלווים יותר, ונקראים באופן כללי חוצלארץ.

6575678

נוף

המילה "נוף" קשורה בתנופה ובהנפה, ומכאן משמעותה כמה שנראה מלמעלה, מרחוק.1 בימינו רואים נוף גם מחלון של מטוס, ערים שלמות וארצות חולפות תחת העיניים, תחת העננים. Google Earth מעניק לכל פותח מחשב צילום נוף מגובה חללית. כדור הארץ הכחול מזוהה במבט מהירח. מושג האופק השתנה ואתו גם הגבולות של מה שהיה נהוג עד כה לכנות "נוף". אולם האופק עצמו לא נעלם. נוף זקוק לקו בין שמיים וארץ, בין כדור הארץ לחלל. גם החלל הוא שמיים, רקע לדמות, וגם הוא נרתם למשטר "הנוף".

החלל הוא לא רק מסביב לנוף הארצי אלא גם בתוכו. נוף לוכד את החלל שבתוכו הוא מונח. החלל הוא המדיום, האמצעי האופף את הנוף. צילום של נוף תת-ימי פורש מול העיניים לא רק את מושבות האלמוגים ואת היצורים הצבעוניים השטים ביניהן, אלא את המים, את עומק האוקיינוס, את הקרקעית ואת מה שממלא את החלל הריק שמעליה. גם נוף משוטח בציור מופשט אינו משולל רעיון של חלל, אלא השטוח בו הוא אקט של ביטול החלל וקריסתו אל הבד. ציור נוף הוא הזמנה לשים לב לחלל.

שתי תנועות מהוות את מה שקרוי "נוף"  האחת היא יציאה מהחלל של הנוף, העמידה מחוץ לחלל כדי לראות אותו, לקלוט אותו, להכניס אותו לקופסה. התנועה השנייה היא כניסה לנוף עד כי הנוף הוא מסביב.2 בראשונה הריכוז הוא העיקר, ועל כן העניין הוא בפרספקטיבה וכל מה שכרוך בה. התנועה השנייה עניינה סביבה, שוטטות, הליכה, נסיעה. נוף הוא שילוב של שתי התנועות האלה, גם אם לא תמיד קל לשלב ביניהן.

מטוטלת בין שתי התנועות האלה מזדמנת במעבורת היוצאת מהזרבובית בקצה הדרומי של מנהטן לכיוון סטייטן איילנד. דקות ספורות מההפלגה, ההדסון והאיסט ריבר נמזגים וניו יורק פורצת מתוכם; פסל החירות צף משמאל, ממש ליד, על אי קטן משלו, ומסביב נפער האוקיינוס; העולם מתרוקן באחת ממטרופוליס ונמלא רוח, רסיסי גלים, ציפורים, ספינות, שקט. בדרך חזרה קורה הדבר ההפוך, העיר מתקרבת ומתקרבת, ותוך דקות אחרי העגינה ברציף בניו יורק המרחב האוקיאני מתכנס ועיר הענק שואבת פנימה את הבאים כאילו אין נהר, ים, שמיים, אין חוץ. באחת התחלף המדיום.

לשניוּת הזאת שמו לב באנתרופולוגיה ביקורתית של השנים האחרונות, סביב שאלת המבט של האנתרופולוג על "סובייקט המחקר" שלו. עיקר הביקורת נשען על ההכרה בכך שמבטו של הצופה המנסה למסגר ולקלוט את המציאות הנחקרת נוטה להתעלם מהעובדה כי הוא חלק מהשדה, ומשפיע עליו בדרכים שונות. מן התפיסה הכפולה, הדורשת מבט מבחוץ על המבט מבפנים ולהפך, משתמעת זווית הסתכלות מתחלפת – לצאת מהנוף ולהיכנס לתוכו בו-זמנית; לשים לב ללולאת המבט; בכל רגע ורגע היא בחוץ ובפנים, רחוקה וקרובה, זרה ומובנת מאליה.

הכפילות הזאת מתבהרת גם דרך עקרון המשכיות המישור. מישור הארץ לא נקטע גם כשהוא מתקמט והופך להר או מתקפל פנימה לקניון, למכתש או לעמק ואף מוצף ים. הנוף נפרש מהרגליים ושב אליהן, מן העין לרגליים ומן הרגליים לעין, ששעתה לנוף, שוטטה, נבלעה, ועכשיו היא מתקפלת וזזה. הרגליים חוזרות ללכת. גם התבוננות בנוף מהר גבוה מחייבת מגע רגליים בקרקע. כשאדם מביט בסביבתו ומנסה לקלוע לחתימת הנוף המקומית, עקרון ההמשכיות הוא קריטי – איך להיות חלק ממה שמתבוננים בו  הצופה הוא גם הנצפה, הנוף משקף את המתבונן בו, החותם הוא גם החתום.

נוף אינו רק מושא בקִצה של אלומת מבט, אובייקט להתבונן בו, טבע דומם. תופעת ה"נוף" היא לולאתית, ועל כן בלתי מוכרעת, בין הוויה לשדה או למישור שבו ושעליו היא נתונה, בין הראייה העירומה לבין הראייה החתומה, החותמת, המלבישה את הנוף בדימוייה, וכן בין שתי הלולאות הללו – בין אונטולוגיה לאפיסטמולוגיה, ששתיהן מתנקזות לשאלת הזהות – מי אני ומה אני ומה כל זה שאני ממנו ובו ובכל זאת מתבונן בו מאיזשהו מרחק ושואל.

עצם הלולאתיות של הנוף מעידה על אי-מוכרעותו, על היותו בין שניים – מציאות ודמיון, פנים וחוץ, מקום וסימן, שלי לא שלי, אני לא אני. השני תמיד נוכֵחַ ולכן הלולאה והתנועה המתמדת בין שני הקצוות. הנוכחות הזאת של השני מעלה מישור נוסף שהנוף קשור אליו והוא מישור הלְיָדיות, ההימצאות זה ליד זה, התנועה יחד בסמוך, הליווי, הטיול. נוף הוא אתר של לידיות – ההתהלכות בנוף יחד, ההתייצבות יחד במצפור וההצבעה אל מי שלידך על הציפור שעפה שם, או על הנחל הזורם באחו למטה. נוף מרכז את שתי התודעות לטיול אחד.

ולזה מצטרף ממד הזמן. חתימה נועלת את המראה ב"מסוים", מכתימה אותו ומכסה עליו, אולם היא בעצמה פתוחה לשינויים, כי נצורה בה פקיחת עין, הסתכלות מחדש, התרגלות, יציאה, יצירה. סימן לא עומד במקום. הנוף חתום אבל החתימה עוד נחתמת. גם החתימה העצמית משתנה. אותו אני, אותו שם, אותם חיים, אבל לא אותו אני מדבר, אומר אני. הפנים, הקול, הגוף, מה לא, זה לא מה שהיה, לא אותו כתם ולא אותו סימן, ובכל זאת עם חתימה.

hjghjghj

נוף ללא חתימה

בביקור בפראג לרגל הקונגרס הציוני יצא בן גוריון בערב לטייל עם ידידים בחוצות העיר. "מה יפים השמיים" העיר מישהו, ובן גוריון החזיר לו כנעלב  "שמי ארץ ישראל יפים יותר". גם השמיים מגויסים על ידו למפעל הציוני. לשם האדרת הארץ הוא מוכן לייחס לשמיים חתימת נוף. השמיים הם "שלו" ו"שלנו", וזה נוגד את הכרתנו שאין באופן מובהק "שמיים ישראליים" או "שמיים בורמזיים". שמיים הם שמיים, תכולים או אפורים, מעוננים או לא, עכורים או צלולים. אין בהם מקום. גם בטיסה  השיוט ברקיע, ההחלקה על ים העננים או התעייה באוויר ללא פרט להיאחז בו, אינו נחווה כהתבוננות בנוף שאפשר לתת בו סימנים.

מוכרים הרגעים שבהם המטוס מנמיך ומתחילים להבחין במכוניות על הכבישים, בבתים, בשדות, בעצים, במגרשים ריקים, בברכות שחייה, באנשים. הנחיתה על הארץ, נגיעת הגלגלים, היציאה מבטן המטוס, הכניסה לבית הנתיבות, היציאה אל הכביש הראשי, הנסיעה במונית לעיר, הכניסה לעיר; כל אלה יוצרים רצף קולנועי כמעט של נופים ושל נקודות, וזוויות ראייה מתחלפות במהירות רבה. המעבר מפנים לחוץ ולהפך הוא זריז עד כדי מועקה.

ממרחק רב מדי המבט מאבד עניין כי הוא לא מסוגל לזהות פרטים. האנונימיות של השמיים מצביעה על הקשר בין נוף לזהות. זוהי, לעתים קרובות בנופים עירוניים עכשוויים, גם תכונה של נופים ארציים שהפכו לאנונימיים, לאי-מקום. לא אי-מוכרותם מקשה את הזיהוי, אלא משהו בזהותם קהה ונשללה ממנו הייחודיות. הכוונה היא לשדות תעופה דומים זה לזה, כמו מגוון עצום של נופים תעשייתיים ותחבורתיים, קניונים, מגרשי טניס, רשתות מסחריות, אייקונים, לוגואים, ה-M של מקדונלד'ס. אלה אתרים מרוּקָנים מייחוד, מהיסטוריה, מאופי, ממה שניתן לכנות "חתימת מקום" או "חתימת נוף", כזו שמזמינה זיהוי ויוצרת עניין – מה זה, איפה זה, מאיפה זה?3 ממרחק של זמן וחילופי צורות, גם סניף מקדונלד'ס יכול להפוך לחתימה של תקופה שבה היה העולם תחת השפעת ארצות הברית ותעשיית המזון המהיר.

המושג "חתימת נוף" הוא לא מושג כוללני אלא אינדקסי. זהו אופן ייצוג הדומה לזה שב"הלו" הראשון בטלפון. אין בו מידע הקשור לשיחה, אלא רק חתימת קול של הדובר, חיתוך ונגינת דיבורו, שעל פיה ניתן לזהותו. כך גם הפנים, צורת ההליכה ונפנופי הידיים הם חתימות הניתנות לזיהוי מיידי. על פי כל אלה אנחנו יודעים לפנות מכל העוברים ושווים רק למי שמוכר לנו ולברך אותו לשלום. נוף חתום יש בו טביעת אצבע, אנשים בונים, סוללים, נוטעים, הורסים, מפזרים וכיו"ב ומשאירים אחריהם את שובלי מעשיהם. גם כאשר התכנון הוא קפדני הוא שובל. המעשים כולם הם אינדקסים למה שלא תמיד אפשר להשיגו ולקרוא לו בשם, ושהמילה "זהות" מנסה לכוון אליו.

זהות מושגת בחתימה, ועדיין נשאלת השאלה: האם חתימת הזהות היא טוטלית? האם היא עצמה לא עשויה יסודות זרים שאינם מתיישבים זה עם זה? אפשר לשאול: האם יש בעיר משהו שהוא לא היא, יותר ירושלמי ופחות ירושלמי, יותר מטולאי או פחות מטולאי? האם יש אבן בפתח תקווה שאינה פתח תקוואית? או – אם ניקח בית מירושלים או מבאר שבע וניטע אותו בתל אביב, האם הוא יהיה נטע זר או שאפילו בזרותו ייהפך לתל אביבי? ועץ, ומילה? ובן אדם? באופן דומה אפשר לחשוב על ארץ – האם יש בנוף הישראלי, בעברית או בשפת הגוף הישראלית (עם ההשפעות הזרות והעירוב שנתפר מהן) משהו שהוא לא "הארץ"?

נוף ישראלי

יש נופים שבאופן חד-משמעי אינם נופים של ארץ ישראל, יש כאלה שקשה לזהותם במבט ראשון, ויש שברור במבט ראשון שכן, זהו נוף שלא יכול להיות בשום מקום אחר. מרתקים ביותר הם אלה שמצויים על הגבול בין מקומי וזר, כמו שאנחנו שומעים אחרים או את עצמנו מכריזים בחדווה על נוף כלשהו פה שהוא ממש כמו בחוצלארץ, ממש אירופה, כלומר לא עלוב ופרובינציאלי אלא כראוי לארץ המכבדת את עצמה ומשתבחת בנופיה.4 אם זה נראה כמו באירופה זה אומר שאנחנו ממש נהנים, שאנחנו במקום שאנחנו רוצים להיות בו. פה באמת "כיף" – בלי קוצים, בלי סלעים, בלי קושי. רך כמו אחו. ירוק כמו באגדות.5

לעתים חוצלארץ הוא זה שנראה כמו בארץ, נופי יוון או ספרד, למשל, וגם בזה יש איזו חדווה מיוחדת. אם חוצלארץ הוא כמו הארץ, זה אומר שהארץ היא כמו חוצלארץ. אנחנו על המפה. מוזר, כשביקרתי בעזה לפני כמה שנים וגרתי במלון על חוף הים, אותו חוף, המשך של אשקלון, היה לפתע זר, גם אם נראה בדיוק כמו "שלנו". גם אלה וגם אלה הן דוגמאות לנוף ישראלי שניתן או לא ניתן לזהותו כישראלי, המשמש כמעין מראת זהות. הנוף הוא שלנו ויש בו כדי לומר מי אנחנו, מי אני. לכן בשאלת זיהוי הנוף טמונים מאוויים ואכזבות הכרוכים ברצון להיראות ולהיות משהו שאי אפשר להגדירו מראש, אבל הוא משתקף מהנוף.

סיימון שאמה, בספרו "נוף וזיכרון",6 קושר נוף עם רעיון-נוף ואת רעיון הנוף קושר עם שושלת זיכרון של מיתוסים של הטבע ושל הארץ, ובהתאם גם עם זהות לאומית שמחתימה את עצמה על הארץ. כך גם פה – המצאת התרבות העברית כרוכה גם בהמצאת הנוף: המדבר, היער, הקיבוץ, העיר העברית, חומה ומגדל, פרחי השדה – הכלנית, הרקפת, הסביון והחרצית, תל, עלייה על הקרקע, השיכון, כפרים חרבים, הרומן בין הביצה והאיקליפטוס, כל אלה הם, בהקשר המקומי, חתימות נוף ישראלי. הם מתועדים, שרים להם שירים, כותבים עליהם או מציירים אותם במהדורות משתנות עם השנים.

hhjkhjk

מובן שטביעת העין לא מסתפקת במיתוסים, וחתימות הנוף הציוריות כמו האחרות עשויות פרטים רבים שהם חלק מתבנית נוף המולדת המשתנה לבקרים, וגם רעיונות שאינם צומחים מן הנוף אלא מעולם האמנות והמחשבה, ומשפיעים על הפַּלֵטָה התרבותית בארץ. כמו לולאת המבט שתוארה לעיל, כך גם בעניין המיתוס והמציאות היומיומית – הנוף הוא שילוב הכרחי בין השניים. דימויי-העל של ירושלים, תל אביב, הנגב, הגליל, חוף הים, מצטרפים למה שבפועל נוצר פה כסגנון, סגנונות מובחנים שאיכשהו מצטרפים לדבר הנראה אחד  צורת פחי האשפה, הקירות והמדרכות, האבק על העצים, התריסול, שולי הדרך, עיצוב החצרות וגינות הבתים וכיו"ב.

לחתימה המקומית הזאת נוספים גם "פתקים" בשפת המקום המסייעים בזיהוי – שמות חנויות, רחובות, פרסומות, לוחות זיהוי של מכוניות. כמו חותמות נוף (בקולנוע, למשל) השייכות לתקופה – תלבושת, תספורת, כלי הרכב ומילים אופייניות שנעלמו מאז. מחפשים רמזים. אני זוכר צילום מאלבום צילומי מדבר סיני משנות השישים, שבו מונחת על הארץ, ליד בדואי שיושב שם ומעשן, קופסת סיגריות "דגל". הסמנים הללו הם מובהקים מבחינת התקופה – נוף "מקראי", נוף של ירושלים או תל אביב בשנות החמישים וכן הלאה – העוברים איקוניזציה באמצעות דימויים – פוסטרים, סגנון, סלנג, מילות מפתח, סיסמאות.

הנוף המזוהה כישראלי הוא אוסף מחובר של כל אלה, אקורדים מגוונים שהמנעד שלהם מתרוצץ בין "הברוש" ו"נוף העמק" לבין הגיבוב שנוצר כאן, שקשה לתת לו שם. הנוף המובהק גם הוא מתווך על ידי זווית מבט, טכנולוגיית התבוננות ופרשנות תקופתית ואישית. הנוף הוא בעיני המתבונן, וזה ניכר בכל מדיום שבו קולטים ומשדרים את תמונות הנוף הישראלי – מגלויות לתיירים ועד לציורי וצילומי נוף פוסט-מודרניים. כמו כן, הנוף מפולש בסיפורי חיים שונים ומטעניהם המעורבים בנוף, בהיסטוריות המתחרות ונאבקות על החתימה בכוח, במשטרי המבט השונים הקשורים באסכולות, בעמדות אידאולוגיות ובמיתוסים המשתקפים למעשה בנוף.

החתימה מטביעה את עצמה על הארץ (או על הבד) בכמה מישורים – באופן הפשוט היא עקבה של הימצאות, של הליכה, של התבוננות, אולם היא גם חותמת במובן של סגירת צורה מסוימת והחלל האופף אותה, הפיזי והערטילאי (העשוי שפה, זיכרון, שיחה וארטיפקטים אינספור). היא קושרת איזה "שק עולם" או "בועת תרבות", ומאשרת בכך את קיומם ואת היותם בעלי פנים שאין כמוהם. ועם זאת, היא מספרת גם את הסיפור הקודם לה, חתימה על חתימה, פָּלִימְפְּסֶסְט.

הנוף הישראלי הוא בעליל כזה  שכבות על שכבות  הן אלה שנוצרו במאה השנים האחרונות של היווצרות והשתלטות הנוף הישראלי, והן שכבות ארכאולוגיות המציצות מתחת. הארץ חרושת קמטים, חרוצת עקבות של עלילות גבורה ושלל קרבות, רעידות אדמה, תִלים, אבנים מתגלגלות, ועם זאת היא מתפתחת בצעדי ענק.

בשישים השנים האחרונות, מאז שאני זוכר את הנוף, הוא השתנה מאוד, כפי שגם מתועד באינספור צילומים. השדה, הרחוב, חוף הים, הנוף הפנימי של הדירה, הדואר, המכולת, שולי הדרכים, כל אלה השתנו, רק פה ושם עוד פועמים איי נוף שכוחים שגם הם נראים יותר ויותר מוזאליים, שמורות נוף, חתימות של נוסטלגיה, שגם היא לא קבועה ולא בהכרח משותפת. יש מעט מכנה נוסטלגי משותף בין דורות ומוצאים, וגם אז הנוסטלגיה היא בדרך כלל מעוצבת, מתווכת, עשויה מֵחֲלָקִים.

הנוף השתנה והחתימה השתנתה. היא מחקה ומוחקת את החתימות שמהן התגלגלה וגם היא נמחקת ללא הרף, עקב בצד אגודל. החתימה היא עצמה גנאלוגיה, שושלת של חתימות נוף, שכל הקפאה שלה היא כתמונה בודדת, רגע מתוך סרט נע ומתמשך.

החתימה הנוכחית, זו שאפשר להעיד עליה ברגע זה, משכיחה מאליה חתימות קודמות, שלא בהכרח נעלמות מן הזיכרון, אבל הן מתאדות, מיטשטשות, מתגלגלות כמו גילים שמתחלפים זה בזה ומותירים אחריהם רישום בלבד. זיכרונות נוף חוזרים דרך חתימות זעירות, אולם קשה לשחזר את הנוף הסובב כולו ואת תחושתו היומיומית. לרגע חוזר המראה של חוף הים של פעם, התסרוקת, הלבוש, עגת הדיבור, הפרסומות, שלטי החוצות וכדומה. ומהו "פעם"? פעם אחרת בכל פעם, לעתים במרחק של שנים ונופים זו מזו. גם אם בנוף עצמו אין רווחים, בחתימת הנוף נוצרים רווחים בין כתמי-רושם שונים, בין אנשים, מקומות וזמנים. חתימת הנוף לא בקלות נחתמת גם כשהיא מוכּרת, מתמסרת מיד למבט, אחת ואין זהָה לה.

1 בדומה לכך, המילה country באה מ-contra terra: לעמוד מנגד ולהביט בארץ מעמדה של פרספקטיבה. כך גם המושג האנגלי landscape, שמשמעותו "ארציות" – landship, ושהפך למושג של נוף בעקבות הציור ההולנדי של המאה ה-16
2 Bryson, Norman. Vision and Painting: The Logic of the Gaze. New Haven: Yale University Press, 1983– מבקר את משטר המבט הפרספקטיבי בציור מן הרנסנס ואילך ומשווה אותו לציור הנוף הסיני הפתוח מכל עבריו ואינו מתנקז לנקודת מגוז.
3 לשמיים ולאי-מקום יש להוסיף גם נופים אחרים שאינם "מסוימים" – הרים מסולעים, יערות, פסגות מושלגות; גם הלילה הוא משווה גדול בין נופים. אין אופי מיוחד למטרופולין בלילה, למעט אם יש בו איזה מגדל מפורסם, וגם לא לכפר שנוצצים בו אורות בודדים. כמובן, יער עבות לא יכול להיות במזרח התיכון וגם לא מישורי קרח, הים התיכון נראה אחרת מהאוקיינוס האטלנטי, אבל אלה קירובים במונחי יבשות ולא מקומות קטנים.
4 חו"ל בתל אביב – תל אביב ככל עיר זרה, בינלאומית
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3743218,00.html
5 על היסוד הזה בונים אדריכלים ואנשי שיווק נופים "מושתלים", כמו לדוגמה בפרסומת מהאינטרנט: "'גבעת טוסקנה', פרויקט יוקרה חדש בנס ציונה… העיצוב הייחודי של השכונה מעניק לבניינים חזיתות בסגנון איטלקי, המזכיר מאוד את השכונות הכפריות השלוות של טוסקנה".
6 Simon Schama, Landscape and Memory, Vintage Books, 1996.
זלי גורביץ' - משורר ופרופסור זלי גורביץ'

משורר ופרופסור (אמריטוס) לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסם עשרה ספרי שירה שהאחרון בהם הוא "פסוקים", ואת ספרי העיון: "על המקום", "חשבונו של קהלת" ו"שיחה".

קרא עוד