מאת: טואה סטין מולר

תרגם מאנגלית: קלוד אבירם

אתה מביט בדימוי ולעיניך מתגלה שביל מפותל ונטוש, שמשני צדדיו עצים. בסוף השביל ניצבת אישה ומסתכלת בחשש, מתקדמת לאט לאט לעבר המצלמה. לך הצופה ניתן הזמן לתהות מה עומד לקרות. היא נעצרת לפניך, מביטה למצלמה, פונה אליה, אלינו – הצופים. היא ממתינה רגע קצר ומתחילה לדבר. בעברית. סיפורהּ מזעזע…

הרושם המיידי שמתקבל הוא שהאישה המדברת היא שחקנית. משפטיה ברורים ומנוסחים כראוי, מוגשים בצורה נאה, היא יודעת את שורותיה בעל פה, היא אינה מהססת. זהו מעין מונולוג שנכתב למענה כדי שתאמר אותו. היא לא עושה טעויות בדיבור, חשוב שהשפה תהיה מובנת, כמו המציאות שמאחורי המילים. היא מדברת והבעת פניה נשארת ניטרלית, במובן מסוים אדישה, ועם זאת בעלת הדרת כבוד. פניה אינם מביעים את הזוועה שחוותה, אך לקראת הסוף היא נאבקת שלא להסגיר את רגשותיה. המצלמה, עיניהם של הצופים, מסתכלות בפניה. השביל, נוף הסביבה,– הם הבמה שלה, אתה, הצופה – המטרה. הקהל.העדות הראשונה נמשכת שמונה דקות, ואפשר להבין שהבמאי בחר בסגנון קולנועי היברידי הנע בין מציאות לבדיה כדי לספר את סיפורו. בפתיח זה הוא "חותם על חוזה" עם הקהל. אנו יודעים שזהו נרטיב העושה שימוש בשחקנים כדי לספר סיפורים מהחיים האמיתיים. אנו יודעים לפחות שהסיפור הראשון המסופר על ידי האישה ההולכת על השביל, נשמע כאילו מקורו בחיים האמיתיים –בשטחים הכבושים. האישה מספרת לנו שהיא צועדת לישראל בכל בוקר כדי לנקות שם בתים, באופן לא חוקי כמובן; היא ממשיכה ומציינת שנעצרה על ידי חיילים ישראלים, נחקרה באלימות, ספגה אגרוף בפנים, אחר כך אספו אותה נשים שגם הן חזרו מעבודתן בישראל, לקחו אותה לבית החולים לטיפול ולאחר מכן בחזרה לביתה. יש לה 11 ילדים. לאחר סצנת הפתיחה מופיעה כותרת הסרט: עדות, ואכן הסרט בנוי מכמה עדויות המסופרות על ידי שחקנים ושחקניות המגלמים נשים וגברים פלסטינים וחיילים ישראלים. עדויות אלה מופיעות בזו אחר זו, ואין לך כל ספק שאתה צופה בשחקנים ובשחקניות. הם נעמדים ב"פוזה" כשהם פונים למצלמה/אליך הצופה. שפתם ברורה, אתה מקשיב (ואני גם קורא את הכתוביות באנגלית), ועם הופעת הקרדיטים בסיום הסרט, הצופה מתוודע לרשימת פלסטינים ופלסטיניות שעדויותיהם קובצו ממקורות שונים, אני מניח שמארגוני זכויות אדם ומחיילים בארגון "שוברים שתיקה". אלה היו מקורות המידע גם של אבי מוגרבי בסרטו Z32.

לפעמים הסצנות מורכבות מכמה דמויות. שתי נשים נראות על שפת הים, אחת מהן אילמת, משתמשת בשפת הסימנים – האישה השנייה מתרגמת אותה בקולה. הסצנה מגיעה לשיאה כאשר שפת הסימנים מפסיקה להיות מלווה בהבעות כאב. הסיפורים מועברים על רקע נוף המשמש כתפאורת תאטרון: חורשות ושפת ים, לעתים בחשכה, הנוף כ"במה". באחד המקרים העדות נמסרת על ידי אנשים העומדים בתוך הים לבושים בבגדים. זה נעשה, אני מניח, לצורך הסגנוּן של הסרט, ובכך מרחיק או מוציא את הסיפורים מסביבתם הטבעית, מדגיש אותם ואת תוכנם המזעזע – האבסורד בלהיות מובן בדרך שאינה סנטימנטלית.

הסרט הוא תאטרון המועלה כקולנוע. זה מזכיר לי את ברטולד ברכט והניכור (Verfremdung) שדגל בו בעבודתו בתאטרון, וגם את עבודתו של הבמאי היווני תאודורוס אנגלופולוס במסע השחקנים (O Thiassos, 1975), המשמש כנקודת התייחסות קולנועית. כוראוגרפיה של ריקוד מקברי!
מה שהצופה מקבל הוא תיעוד ויזואלי ורבלי של אירועים, של עימותים, של התנגשויות אלימות, השפלות מתוחכמות, המבוצעים על ידי חיילים ישראלים נגד גברים ונשים פלסטינים. החיילים טוענים: "עד כמה שידוע לנו הם כולם טרוריסטים!" חיילים מבוישים, חלק מהם נדחפים לעתים קרובות לעשות את מעשיהם על ידי הממונים עליהם, מפקדיהם. שוב ושוב נוצרים מצבים המעוררים חיוך או ניד ראש. כך למשל בסצנת הריגת החמור בעל שלוש הרגליים, המעורר את החשד שהוא פצצה מתקתקת!

מבחינה דרמטית קיימת התגברות של האלימות במונולוגים עצמם, שנאמרים כולם בעברית, שפת הכובש. לקראת הסוף יש סיקוונס מדהים המתחיל בתמונה של פני אישה צעירה ויפה, שהייתה יכולה לגלם את אחת הדמויות בסרטיו של אריק רוהמר; היא מופיעה רק פעם אחת ואין לה טקסט. אולי היא מייצגת את "התמימות" ומוצבת בתחילת הסיפור שמספרים הגברים שבמים, סיפור על פלסטיני המצוּוה להתפשט לגמרי ולזחול מסביב על האדמה כמו כלב. אחר כך הוא מצווה לזיין את החמור מאחור, ואנו גם רואים תמונת אב פלסטיני שבנו נהרג; השחקן מביט נסער כולו אל המצלמה, הוא על סף התמוטטות עצבים.

הסרט מסתיים – מגיע לנקודת שיא תהיה ההגדרה הנכונה יותר – במוזיקה, כשתזמורת מלווה זמרת מרשימה (נאמר לי ששמהּ הוא דיקלה) בשיר המבוצע בערבית ושנושאו הוא בכי: "לו רק יכולתי לבכות אליך, לבכות אתך…" זוהי כמו צעקה לעזרה בשם הפלסטינים והישראלים שחוו טראומה. בעוצמה רבה מעביר השיר באופן חושני את הייאוש, הזעם והטרגדיה שהעניק הסרט לצופה.

אין בידי המידע הנדרש לדעת אם ערך הבמאי כמה מהעדויות שאסף כדי ליצור את המונולוגים שבסרט. כמו כן אינני יודע אם הבמאי פגש באנשים שנתנו לסרט את סיפורם. מה שאני יודע הוא שראיתי סרט בעל שפה קולנועית צלולה ומקורית, ותוכן מטריד ביותר; סרט המערבב בצורה משכנעת בין התיעודי למשחק, בין קולנוע לתאטרון, בין תמונות בעלות קומפוזיציה קולנועית ושורות טקסט המוגשות בצורה מדויקת. הבמאי מצא פתרון מופלא להעניק חיים וקול למה שסופר לנו פעמים רבות קודם לכן, אך מעולם לא בדרך מתומצתת ומלאת מתח כל כך.

פילמוגרפיה

ולקחת לך אישה (2005), שבעה (2008), עדות (2011)

טואה סטין מולר - מבקר קולנוע טואה סטין מולר

נולד ב-1947. עבד במשך למעלה מ-20 שנה במועצת הסרט הדני (Danish Film Board) כמזכיר העיתונות שלה, ראש אגף ההפצה והמידע וכעורך בהזמנה. כתב מאמרים לעיתונים ולשבועונים מקומיים ובינלאומיים. מייסד... קרא עוד