אישה ערומה, צעירה ויפת תואר, נושאת עיניה לשמיים – היא "האמת" באלגוריה שצייר סנדרו בוטיצ'לי בשנת 1496. מאז ומתמיד נהגו אמנים להציג את "האמת" כאישה – לפעמים לבושה, לפעמים ערומה – מבטה מרוחק משהו, אך תמיד יפת תואר.

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%aa

בוטיצ'לי ביקש לשחזר באלגוריה שלו יצירה של אַפֶּלֶס, גדול ציירי יוון העתיקה, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. הוא מעולם לא ראה את הציור של אפלס, אך קרא את תיאורו בספר הדרכה לציירים שכתב לאונה אלברטי. אַפֶּלֶס היה בן-זמנו של הפילוסוף אפלטון, הנערץ על הוגי ואמני הרנסנס, ובימינו על הוגי קולנוע בזכות "משל המערה" הקולנועי שלו. לדעתו של אפלטון אמת ויופי הם שני אופנים של אותו דבר עצמו. במשך מאות שנים נתלווה למושג "אמת" ההקשר האסתטי של "יפה". "יופי הוא אמת, ואמת יופי, זה כל מה שאתה יודע עלי אדמות, וכל מה שאתה צריך לדעת", כניסוחו הרומנטי של ג'ון קיטס, או כתחושתו של אלברט איינשטיין: "יופייה של תאוריה מתמטית חשוב יותר מהיותה תואמת ממצאי תצפית".1

לשיח הקולנוע, ועוד יותר לשיח הסרט הדוקומנטרי, נדרש זמן לקשור בין דיון על אמת דוקומנטרית לדיון על אופני המבע שלה, על האסתטיקה שלה. הספר הראשון על ראינוע – Une Nouvelle Source de l'Histoire ("המקור החדש של ההיסטוריה", 1897, מאת צלם ראינוע פולני בוֹלֶסלַב מָטוּשֶבסקי), מעמיד את הסרט בשורה אחת עם הנפקת בולים, הטבעת מדליות זיכרון ופיסול פרוטומות. דימויי ראינוע נועדו "להנציח ולשמר קטעים מהחיים הלאומיים והציבוריים".2

וכבר שנים אחרי שקולנוע העלילתי והניסיוני הוכרו כאמנות, סרטים דוקומנטריים יועדו "להנציח ולשמר קטעים מהחיים הלאומיים והציבוריים", כפי שמעיד תיאור שני סרטים על דימונה שהופקו בישראל בשנות ה-60, במאמרו של שמוליק דובדבני "שלושה טייקים על דימונה". אמת דוקומנטרית העסיקה את היוצרים, המבקרים והחוקרים בעיקר בהקשריה הסוציולוגיים, האנתרופולוגיים, האתנוגרפיים, החינוכיים והאידיאולוגיים. ההקשר האסתטי הוזנח. הגותם של גרירסון, קרקאוור או בזין, שידעו לנהל שיח על אסתטיקה דוקומנטרית, נדחקה לשולי מחשבת הקולנוע מאז שנות ה-60 ועד שלהי המאה ה-20.

ברוב מאמרי גיליון זה של תקריב העיסוק באמת דוקומנטרית אינו נפרד מעיסוק באמת קולנועית שהיא, בחשבון אחרון, גם אסתטית. "היודע, הידוע והידיעה" של שי בידרמן, הפותח את הגיליון, בוחן את מושג האמת דרך סגנון יצירותיו המאוחרות של ארול מוריס ומגיע למסקנה שהקולנוע הדוקומנטרי שלו הוא פילוסופי במהותו, והאופן שבו מוריס מגדיר מחדש את המושג "אמת" הוא ייחודי לקולנוע. מאמרו של אוהד לנדסמן "על עמימות ומוחלטות באמת התיעודית" בוחן את שאלות האמת והצדק באספקלריית העשייה המבוימת, הלא-תיעודית לכאורה, של הקו הכחול הדק (ארול מוריס, 1988), ואת המהפכה שסרט זה חולל בעשייה דוקומנטרית ובתפיסת האמת שלה. נסים קלדרון ויגאל בורשטיין – הראשון ב"תנועה לאחור, על 'מוות בבאר שבע'" (סרטם של טלי שמש ואסף סודרי, 2016); והשני ב"קולנוע הוא השקר הכי אמיתי", על סרטי התעודה של אבישי סיון, טלנובלה של קולנוען בהקפאה (2007) והטרילוגיה האוזבקית (2011), מדגישים את השפעת ה"סינמה וריטה" (קולנוע-אמת) הצרפתי, ובמיוחד של כרוניקה של קיץ לז'אן רוש ואדגר מורן, על המהפכה שחלה בסרט התיעודי ובתפיסת האמת שלו. "מיסטר גאגא, הדובר", פרי עטה של הסופרת דורית פלג, בוחן לעומק את גבולות האמת והעמדת הפנים בהצגה הקולנועית של פועלו הכוריאוגרפי של אוהד נהרין במיסטר גאגא של תומר היימן (2015). "מה שחשוב – אמיתי כולו" מאת נמרוד מתן עוסק בסוגיית האמת בסיפוריו התיעודיים כביכול של וו.ג. זבאלד, שמשלבים אירועים אמיתיים עם דמיוניים ועם תצלומים וציורים המשמשים לכאורה ערובה לתקפותם. למאמר של מתן מתווסף באדיבות הוצאת כתר סיפור מאת וינפריד גאורג זבאלד La cour de l'ancienne école ("חצר בית הספר הישן"), שבו משולבים טקסט ספרותי ותמונה, דוגמה לסגנונו הייחודי, הכמו-דוקומנטרי, של זבאלד.

שני מאמרים מתוך ה-11 שבגיליון מתמקדים בהקשר היסטורי, סוציולוגי ואנושי של היצירות שבהן הם דנים: "שלושה טייקים על דימונה" של שמוליק דובדבני ו"אושוויץ בירת המאה ה-20: דו"ח הצפייה ב'ויטה אקטיבה'" מאת ג'אד נאמן. הראשון בוחן שלושה סרטים שנעשו על דימונה: דימונה – ימים ראשונים (הלגה קלר, 1962) דימונה (נתן גרוס, 1962) ודימונה טוויסט (מיכל אביעד, 2016), ותוהה על המגמות השונות ועל האידיאולוגיות שמניעות אותן. המאמר של ג'אד נאמן על ויטה אקטיבה (עדה אושפיז, 2015) סוקר ומפרש את הביוגרפיה וההגות של חנה ארנדט כפי שהיא מוצגת בסרטה של אושפיז, ואת הרלוונטיות של הגות זו בישראל של היום.

את הגיליון חותמים ראיון עם מיכל אביעד על סרטי התעודה שלה (נערך ע"י רן טל וענת אבן), ופרק מספרו של אריאל שוייצר "הקולנוע הישראלי החדש (2001-2017)", על סרטיו של אבי מוגרבי. מהריאיון ומהפרק משתמעת חשיבות האמביוולנטיות הקולנועית, סירוב היוצרים להיות חד-משמעיים, להשלים עם קלישאות. האמת הדוקומנטרית שלהם, כמו של רוב היצירות הנדונות בגיליון זה, אינה מוצר רק של הסרט, אלא גם של השותפות בין הסרט לבין הצופה בו. אנו תקווה שאחד הגיליונות הבאים של תקריב יוקדש לשותפות זו.

לבסוף תודה לכל משתתפי הגיליון ולעורכיו:  רן טל וענת אבן. תודה מיוחדת ליפעת זר-סט על יוזמותיה ועזרתה בהפקה ובעיצוב הגיליון ולשירי פורר על העריכה הלשונית האלגנטית והאינטליגנטית.  היה כיף לעבוד אתכם.

יגאל בורשטיין. דצמבר 2016

1 James W. McAllister, Beauty and Revolution in Science, Cornell University Press, 1996, p.96.

2Film History, Volume 7, pp. 322-324, Indiana University Press,1995

יגאל בורשטיין - במאי וחוקר קולנוע יגאל בורשטיין

 

יליד 1941, אנגליה. מתגורר בתל אביב. למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. המשיך ללימודי קולנוע ב-London School of Film Technique. מאז 1973 מלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת... קרא עוד