"שאלת המקום מתחילה בגן עדן", כותב זלי גורביץ בספרו "על המקום". "מיד לאחר האכילה מעץ הדעת, מתוך מחבואם בין עצי הגן, נורית אל אדם וחווה שאלת אלוהים: 'אייכה'. זו השאלה המבשרת על הגירוש ועל המקום מחוץ לגן. […] מראשית הדברים, עוד הרבה לפני שקול אלוהים מצווה על אברהם ללכת לו, כבר נטבע מושג המקום המקראי עמוק בהוויה ובתודעה, במונחים הנוגעים לכל אדם, לכל ארץ, ולכל מקום. סיפור גן עדן, סיפורו של קין, סיפור נוח והתיבה, סיפור מגדל בבל, ניתנים כולם, כל אחד בדרכו, לקריאה כסיפורי מקום, יצירת מקום, עזיבת מקום, געגועים למקום, היעדר מקום; הם מעוררים כל פעם מחדש את השאלה באיזה אופן האדם הוא יצור 'ממוקם' או 'בלתי ממוקם', ומה התפקיד שמשחק המקום בחיים עלי אדמות."1 הקולנוע נדרש לייצוג המקום מראשיתו. בצד קולנוע המבוסס על דמויות, עלילה או תזה, נוצר גם קולנוע השם את חקירת המקום בראש מעייניו. החקירה יכולה כמובן להשתמש במגוון קונבנציות קולנועיות, אבל היא חותרת לגילוי ולהבנת המקום בין שהוא נפשי ובין שהוא פיזי, תרבותי, חברתי או פוליטי. באופן תמוה (ואולי לא), "ז'אנר" סרטי המקום לא התפתח בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים והוא זר לו, אפשר למצוא רק כמה סרטים בודדים שנעשו פה במשך השנים. אולי מפני שהמקום הישראלי הוא חדש, כפי שכותב גורביץ, "המצאה חדשה, אבל באותה עת הוא גם המשך, סיפור המתהפך ומתגלגל בזיכרון, בדמיון ובמעשה, ומתגבש בכל תקופה לכדי נתון, מציאות, בעיה – פוליטית, מוסרית, יומיומית, אמנותית, פילוסופית, נפשית, תרבותית, לשונית, שיש לענות בה כל פעם מחדש."2 ואולי משום שסרטים העוסקים במקום מחויבים לשפה אחרת, להתבוננות שונה, למקצב אחר. הם לא בהכרח מחייבים לינאריות, הנרטיב שלהם לעתים אסוציאטיבי, והדרמה לא תמיד גדולה. אך במקום שבו הטלוויזיה מכתיבה ושולטת על תכנים, סגנון וקצב, סרטים מהסוג הזה אינם מוערכים דיים.

זלי גורביץ, משורר ופרופסור (אמריטוס) לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקר שנים את "המקום הישראלי". הוא כתב לנו מאמר על חותם הנוף המוטבע בנפשנו ומעורר בנו רגשות שונים, ומשקף את מורכבות היחס למולדת ואת תחושות השייכות והזהות. עוד בגיליון ערכנו ריאיון עם עמוס גיתאי, אחד היוצרים הישראלים שעוסק בסרטיו באופן מובהק ומתחילת דרכו הקולנועית בשאלת המקום. יוצר נוסף שבחרנו לשוחח אתו הוא אבנר פיינגלרנט, שהקים ועומד בראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, שממשיך ליזום מקומות ומרכזי קולנוע בדרום, וששני סרטיו האחרונים עוסקים גם במקום.

ענת וובנובוי, במאית וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, גילתה במקרה את סרטיו של יורגן לת', יוצר דני הנחשב לאחד הבמאים המקוריים והיצירתיים ביותר (שהיה גם המורה הנערץ על לארס פון טרייר). לת' חוקר מקומות שונים בעולם ויוצר סרטי מסע. הגילוי היה כל כך מרגש, היא כותבת, עד שהחליטה לנסוע להאיטי כדי לפגוש אותו ולשוחח אתו על סרטיו (לת' מחלק את זמנו בין קופנהגן והאיטי). בחרנו לצרף את הריאיון שערכה אתו לגיליון זה. וובנובוי גם כתבה עבורנו מאמר על 66 סצנות מאמריקה (1982), הבנוי כמו סדרת גלויות מאייקונים אמריקאיים פרובינציאליים ובנאליים. לליב מלמד, חוקרת קולנוע ותרבות המשלימה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת ניו יורק, מתבוננת בסרטו הראשון של פרדריק וייזמן Titicut Follies, מ-1966, ומבקשת לדון דרכו במנגנוני השליטה והכוח במוסדות ציבור אמריקאיים, שווייזמן הרבה לצלמם. אוהד לנדסמן חוזר לשלושה סרטים שיצרו אושיות מרכזיות בסצנת הקולנוע והצילום העולמי – כריס מרקר, קלוד לנצמן וסוזן זונטג, שהגיעו לישראל בשנות השישים והשבעים כדי להתבונן ולתעד. בכל אחד מהסרטים שנעשו בעקבות ביקורים אלו מנוסח תיאור מרתק אחר של החלום הישראלי-ציוני ושברו. מכבית אברמזון מהרהרת על גן עדן, גיהינום והאישה שביניהם בסרטם של האחים מייזלס מ-Gray Gardens ,1975. אלברט מייזלס התארח השנה בפסטיבל דרום, שם ערכו לכבודו רטרוספקטיבה מרשימה. מאמרה של אברמזון ראה אור לראשונה בספר "אוצרות דרום" בהוצאת המכללה האקדמית ספיר. עופר ליברגל, קולנוען וכותב על קולנוע ב"סריטה", בחר לכתוב על המקום שממנו מדברים הראשים המדברים בקולנוע דרך שואה (1985) לקלוד לנצמן, סרטיו של ארול מוריס ושלטון החוק (2011) לרענן אלכסנדרוביץ'. כרמל גוטליב קמחי, מרצה, מפיקה ומנהלת אמנותית במרכז האתני הרב-תחומי "ענבל", מתבוננת בתיבת פנדורה שנפתחה בדירת הסבים של ארנון גולדפינגר בסרטו הדירה (2011). חיים יעקובי, אדריכל ומתכנן ומרצה בכיר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, צפה בסדרה של אורי רוזנווקס ואייל בלחסן, לוד – בין ייאוש לתקווה (2012), ומבקש במאמרו לבחון אותה כיצירה פוליטית ויזואלית, המהווה משל לישראל כולה כמרחב הנוצר על בסיס הפנטזיה הקולוניאלית של המרחב הריק, מרחב יהודי הנאבק באזרחיו הפלסטינים על מנת לממש את ריבונותו הבלעדית ובכל מחיר. בחרנו להתבונן מחדש גם בשלושה סרטים ישראלים מוקדמים יותר: ענת זנגר, חוקרת קולנוע מאוניברסיטת תל אביב, כותבת על המתח בין הספרה הציבורית לספרה הביתית בסרטו המונומנטלי של רון חביליו, שברי תמונות – ירושלים (1997). קציעה אלון סוגרת את הגיליון בהרהור רטרוספקטיבי על סרטה של נורית אביב, מקום, עבודה (1998), וטוענת שהכלכלה והיחסים הכלכליים שהסרט מבקש לשרטט הם גיבורי הסרט. ועידו לויט מתבונן בסרטה של סניורה (סיני) בר-דוד, אליס לא גרה כאן אף פעם (1997), דרך המושגים של "כאן", המתפרק למין מעגל שמרכזו נודד והיקפו בלתי מוגבל, ו"שם", ארץ הפלאות הנחשקת.

זהו גיליון עמוס ואנחנו מקווים שתמצאו בו עניין.

שלכם,
ענת ורן

1 על המקום, עם עובד, 2007, עמ' 103.
2 שם.
קרדיטים

עורכים: רן טל, ענת אבן
עיצוב: אדרבא
עריכת תוכן: ג'י סייט
הפקה: יפעת זר-סט
עריכה לשונית: שירי פורר

רן טל - במאי רן טל

רן טל במאי ומפיק עצמאי. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב 1994.
סרטיו התיעודים עוסקים במציאות הישראלית דרך נקודת מבט היסטורית חברתית.
בין סרטיו: מוכר הרגשות... קרא עוד

ענת אבן - יוצרת קולנוע עצמאית ענת אבן

ענת אבן יוצרת קולנוע עצמאית, למדה קולנוע ואמנות ב- ,UCLA  חיה בתל אביב.
בין סרטיה: דודא (1994), פוזיטיבוס (1995), המכולת של אברם (1996), פשרה (1996), אסורות(2001), שבת בג'נין (2002),... קרא עוד