מאת: רן טל וענת אבן

מהי יצירה פוליטית? מהו קולנוע פוליטי? מה הופך סרט לפוליטי? האם זו נקודת המבט של היוצר/ת, העמדה הביקורתית כלפי המשטר או ההגמוניה השלטת? או אולי דווקא השפה האסתטית המתנגדת היא שיוצרת את העמדה הרדיקלית? מהי מידת השפעתו של הקולנוע הזה על השיח הציבורי או על המצב?

את הגיליון הרביעי של תקריב אנחנו מבקשים להקדיש לחבר ולקולגה, ג'וליאנו מר חמיס, שנרצח בג'נין בשל פעילותו האמנותית-פוליטית. למעלה משנה עברה מאז הרצח, ורוצחיו טרם נמצאו. זה לא מפתיע שהן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי לא ממהרים למצוא את הרוצחים ולמצות אתם את הדין, אלה יכולים כנראה להמשיך להסתובב חופשי ובלבד שאמנים מסוגו של ג'וליאנו מר חמיס יפסיקו להפיץ את רעיונותיהם בציבור. התכוונו לסיים את הגיליון ב-4.4.2012, יום השנה להירצחו, לא הצלחנו ועל כך אנחנו מצרים, אולם גיליון זה נוצר בהשראת ג'וליאנו, ואנחנו מבקשים למקד בו את הדיון בסוגיות שהקולנוע הפוליטי, המגויס או קולנוע התעמולה מעלה.

הקולנוע הדוקומנטרי קשר את עצמו מראשית דרכו למאבקים חברתיים ופוליטיים. דומה שהכיוון שאליו שאף דג'יגה ורטוב כשהקים את "קינו פראוודה" (קולנוע אמת) סימן כבר בשנות העשרים את השאיפה של הקולנוע, המבוסס על חומרי מציאות, להגיע לאיזו "אמת". הקולנוע של ורטוב שאף למהפכה לא רק בתוכן שיצר אלא גם (ועל כך גדולתו) בשימוש שעשה בשפת הקולנוע. לא מפתיע ששנים אחר כך חזר גודאר אל ורטוב כאל מודל שיש לפתח.

הקולנוע הדוקומנטרי בישראל ובעולם עסוק בעיקר בתכנים, רדיקליים יותר או פחות, אבל כמעט אינו עוסק בשפה כאפשרות ביקורתית או מהפכנית. המתח בין היות הקולנוע הדוקומנטרי אוסף של דימויים הלקוחים מהמציאות להיותו חלק מהשקפת עולמם של היוצר או היוצרת, מעצים את הקולנוע המצהיר על עצמו כחלק ממאבק פוליטי, אבל גם מחדד את שאלת הלגיטימיות שלו.

הגיליון הרביעי של תקריב מבקש לדון בקולנוע השואף להיות חלק ממערכת אידיאות, קולנוע המבקש להצטרף למאבקים חברתיים ופוליטיים, קולנוע המבקש לחתור תחת הסדר הקיים. מעניין שהמילה "מגויס" קיבלה בישראל קונוטציה שלילית. האם המגויס מחייב קולנוע רדוד, חד-ממדי? לאור ההיסטוריה של הקולנוע, ברור שלא. מושגים אלה מנהלים ביניהם מערכת יחסים המשתנה בהתאם לתקופה ולתרבות הדומיננטית. דומה שהקו בין קולנוע המבקש להיות חלק משיח רחב יותר לזה המבקש לשרת רעיון או אידיאולוגיה הוא דק וקשה להגדרה.

את גיליון מס' 4 פותחת רשימה של ג'ני ניימן, שותפתו של ג'וליאנו לחיים ולפרויקט תיאטרון החופש בחמש השנים האחרונות. ג'ני מנסה להבין מה הניע את ג'וליאנו (ומאוחר יותר גם אותה עצמה) להשקיע כל כך הרבה התלהבות ומרץ בפרויקט הזה, ואיך הפך תיאטרון החופש לאיום בעיני אלה שבהם ביקש לתמוך ושלמאבקם ביקש להטות שכם.

את הראיון המרכזי בגיליון בחרנו לערוך עם רענן אלכסנדרוביץ', אחד היוצרים המעניינים והמחויבים ביותר שפועלים בארץ. פגשנו אותו לשיחה על קולנוע ומאבק פוליטי, בעקבות סרטו המצליח שלטון החוק וסרטיו הקודמים.

אדם אבולעפיה מרחיב את הדיון שכבר נוצר סביב שלטון החוק ובוחר לנתח את הסרט דרך שלוש פריזמות; האחת, התזה המרכזית של הסרט, הקשר שלה לשאלות של צדק והאופן שבו אלכסנדרוביץ' משתמש בפורמט הראיון כדי לקדם את התזה הזאת, השנייה, הרפלקסיביות הכפולה שמאפיינת את האסתטיקה של "שלטון החוק", שבמסגרתה מערכת החוק והמשפט משתקפת בסרט והסרט בתורו משתקף בחוק, והשלישית, ניתוח אופני התפקוד של האולפן הייחודי שהסרט מתרחש בו.

ליעל בן צבי שני מאמרים בגיליון זה, האחד "שפה מתנגדת בקולנוע הפלסטיני", בו היא מנתחת את האופן שבו הקולנוע הפלסטיני יוצר שפה קולנועית שהיא מצד אחד אמנותית, אישית וסובייקטיבית, ומצד אחר היא אקטיביסטית, לוחמנית ומגויסת מרצון למען המאבק הלאומי.

במאמרה השני, "כרוניקה של מוות ורצף חיים", בן צבי דנה בסרטם החדש של עמאד בורנט וגיא דוידי, חמש מצלמות שבורות, ומנתחת אותו. הסרט הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום השנה ויוקרן גם בפסטיבל ירושלים. מאמר זה פורסם לראשונה בספר "קולנוע דרום- הגות וביקורת בהוצאת רסלינג", והוא מסמן את תחילתו של שיתוף פעולה בין תקריב ויוצרי פסטיבל קולנוע דרוםוהמכללה האקדמית ספיר.

ניר נאדר כותב על עשור של פעילות קולנועית של קבוצת וידאו 48, קולקטיב של יוצרי קולנוע מגויסים, הממשיכים מסורת של יצירה השואפת לפקוח את עיניו הרדומות של הציבור ולהציב בפניו שאלות בדרך לפתרונות המהפכניים לשינוי החברה לטובת ערכים של שלום, שוויון וצדק חברתי.

בחרנו לצרף לגיליון זה גם ראיון שערך ניר נאדר עם אהרון שבתאי, שהתפרסם לראשונה בכתב העת "אתגר", בגיליון 22, בשנת 2007. נאדר משוחח עם שבתאי על אמנות ופוליטיקה ועל השפעת הכיבוש על התרבות הישראלית.

גלעד מלצר כותב על הארץ המובטחת לסוזן זונטג משנת 1974. זונטג הגיעה לצלם בארץ עם צוות קטן מיד עם הפסקת האש של מלחמת יום הכיפורים, וצילמה את הארץ המדממת בשלהי המלחמה. היום הדימויים שצילמה נראים תמימים למדי, אך אז הם עוררו כאן בהלה, והקרנת הסרט בארץ לא אושרה. לכן לא רבים מכירים את הסרט הזה על המלחמה, שתכף "חוגגים" לה ארבעים שנה.

סוזן זונטג כתבה רשימה מיד כשסיימה את העבודה על הארץ המובטחת, ובה ניסתה לתאר את תחושותיה במהלך יצירתו. הרשימה פורסמה בשנת 1974, וכאן היא מתפרסמת שוב בתרגומו של עילי סופר.

יוצרת חשובה נוספת – שנטל אקרמן, בחרה גם היא להגיע למקום זר ברגע היסטורי מכונן. מיד עם התפרקות ברית המועצות החליטה לנסוע לרוסיה ולמזרח אירופה ולהתבונן בהשפעת המהפכה על תושבי המקום. תמר ברגר כותבת על המבט והשפה הייחודית של אקרמן בסרטה מזרח (D'est) ועל הרגע ההוא לפני יותר מעשרים שנה.

אריאל שוויצר חוזר ליחידת ההסרטה של הצבא האמריקאי. אוסף חדש המרכז רבים מסרטי התעמולה האמריקאיים יצא בשנה שעברה בצרפת, ומאפשר לשוויצר לחזור למלחמה הגדולה מבעד לעיניהם של גדולי במאי הוליווד – מג'ון פורד, פרנק קאפרה ועד סטיבנס, כולם נרתמו למכונת התעמולה האמריקאית.

קרנית מנדל בוחנת את הפקת הסרט אדמה להלמר לרסקי משנת 1948. מנדל בוחרת להתמקד בסיפור על שתי גרסאות הסרט, החושף משהו ממערכת התעמולה הציונית הקולנועית של הימים ההם, אל מול אלמנטים אחרים בעבודתו של לרסקי, שעשויים לרמז דווקא על ממד חתרני ביצירתו.

דני רוזנברג כותב על אני אחמד לאבשלום כ"ץ משנת 1966, הסרט הישראלי הראשון שהעמיד ערבי-ישראלי כדמות מרכזית פילמאית, ודרכו את הקונפליקט אל מול החברה היהודית. הסרט עושה שימוש באמצעי המבע שאפיינו את סרטי ההסברה שפעלו להנציח את עלילת-העל הציונית – אבל חותר תחתם, כדי ליצור סיפור הסברה אלטרנטיבי. רוזנברג גם משוחח עם רם לוי, שהיה אז סטודנט לכלכלה בן 23 והמפיק בפועל של הסרט, על הפקת הסרט ועל השערורייה שעורר עם צאתו לאקרנים. המאמר הופיע לראשונה בגיליון מס' 7 של מערבון בגרסה קצרה. ראינו לנכון לצרף אותו לגיליון הזה כ"עמוד הענן ההולך לפני מחנה", כפי שרוזנברג כותב.

חברנו אריאל סיפל, מנהל המרכז לפעילות אמנותית-פוליטית בפריז – קונפלואנס (Confluences), נפגש למעננו עם פטריסיו גוזמן, במאי צ'יליאני המתגורר בפריז, לשיחה על יצירתו האחרונה נוסטלגיה לאור (ארז פרי כתב על הסרט בגיליון הקודם) ועל המחויבות שלו להמשיך ולעסוק בדיקטטורה ובטראומה הצ'ליאנית, שנים רבות אחרי שפינשה ירד מהבמה.

לבסוף ידידנו יגאל בורשטיין בחר הפעם להרהר על הטרילוגיה המדוברת של יעל ברתנא, ואירופה תהיה המומה (שמות הסרטים: חלום בלהות, חומה ומגדל, התנקשות), שייצגה את פולין בביאנלה לאמנות בוונציה ועוררה את חמתם של שני שרי תרבות: האחת – שרה בפועל של ישראל, הגיבה לסרטים בשתיקה רועמת; השני – שר בדימוס של פולין, מחה נמרצות בראיון שצוטט בעיתונות הפולנית. שרי תרבות, שמיכות פוך, טבח בקלישאות, דן אם כן בשלושת הסרטים של ברתנא ומציע להם פירושים שונים, לרוב סותרים זה את זה, בניסיון להבין את מקור חמתם של הפוליטיקאים. הטרילוגיה מוצגת בימים אלה במוזאון תל אביב, בביתן הלנה רובינשטיין.

ענת ורן

קרדיטים

עורכים: רן טל, ענת אבן
הפקה: יפעת זר-סט
עריכה לשונית: שירי פורר 

רן טל - במאי רן טל

רן טל במאי ומפיק עצמאי. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב 1994.
סרטיו התיעודים עוסקים במציאות הישראלית דרך נקודת מבט היסטורית חברתית.
בין סרטיו: מוכר הרגשות... קרא עוד

ענת אבן - יוצרת קולנוע עצמאית ענת אבן

ענת אבן יוצרת קולנוע עצמאית, למדה קולנוע ואמנות ב- ,UCLA  חיה בתל אביב.
בין סרטיה: דודא (1994), פוזיטיבוס (1995), המכולת של אברם (1996), פשרה (1996), אסורות(2001), שבת בג'נין (2002),... קרא עוד