במהלך החודשים האחרונים אנחנו עובדים בצל מותו של ג'וליאנו מר-חמיס, אשר נרצח באכזריות בג'נין ב-4.4.2011. לרבים מאתנו ג'ול היה חבר, קולגה או שותף במאבק האינסופי בכיבוש ובדיכוי הפלסטיני. רבות נכתב ועוד ייכתב עליו, כאמן טוטלי, כלוחם זכויות אדם וכפעיל פוליטי. לאחר אחת ההצתות של תאטרון החופש בג'נין הצהיר: "התפקיד המוטל על האמן איננו נוח, ביקורת וחשיפה אינם בידור. האמן ממלא את תפקיד  שומר האמת".
דומה כי הדרך האלימה בה סיים את חייו גרמה לרבים להתבונן בפליאה על ג'ול. מי היה האיש הזה ומה היה בו שגורם לכל כך הרבה אנשים לבחון את עצמם? קשה לא להביט פנימה אל מול המופע בו ניהל את האמנות שלו, את חייו ואת הפוליטיקה כגוף אחד. אמירה הס כתבה אחרי הרצח "למזלו, ג'וליאנו היה אמן, והשיגעון היה אחד ממכחוליו. מי יתננו מכחול".

באפריל 2009 פרסם מר-ח'מיס גילוי דעת נגד המתנגדים לתיאטרון החופש במחנה הפליטים בג'נין. גילוי הדעת תורגם על ידי יוסף אלגזי לעברית ופורסם בבלוג שלו, מיומנו של תבוסתן. הנה הוא לפניכם: "אנחנו, אנשי תיאטרון החופש, מוקיעים ודוחים את ההאשמות המופנות כלפינו במחנה הפליטים בג'נין. אנחנו כאן כדי להפיח רוח של אחריות בילדים שלנו, כדי לחנך אותם וכדי לבנות עבורם עתיד חדש נוכח הכיבוש הישראלי.

שנים של חורבן ודיכוי הותירו את ילדינו ללא כל פעילות תרבותית אלמנטרית וללא כל אפשרות לביטוי אמנותי. לכל ילד בעולם מגיעה הזכות לבקר בתיאטרון, ללמוד את שפתו ואת האפשרות להשתמש באמנויות כדי להפגין ולבטא את זהותו ואת אישיותו. התיאטרון, הקולנוע, האמנויות בדרך כלל, הם חיוניים להתפתחותו של כל ילד וכן להתפתחותה של החברה שלנו על מנת שהעם יהיה חזק יותר, בן-חורין ועצמאי.

לצערנו, במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של תאטרון החופש ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים. יש להם תחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם.

מוגי לב אלה אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד אתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגנים על ילדינו, בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי.

הם טוענים שאנחנו נגד הדת. זה השקר הגדול ביותר שלהם העומד בניגוד מוחלט לאמת. בינינו ישנם מוסלמים ומאמינים, נוצרים, יהודים ואנשים שונים במוצאם, אמריקאים, פורטוגזים ורבים נוספים. אנחנו מכבדים את כל הדתות וכן את המסורות של מחנה הפליטים בג'נין. איננו כאן כדי ליטול את הדת מהצעירים שלנו, אנחנו כאן כדי להיאבק ללא תנאי נגד הכיבוש הישראלי וכדי להקים מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו כאן כדי לחמש את הצעירים שלנו בידע ובערכים, וכדי לתת כבוד להיסטוריה שלהם, לדת שלהם ולמשפחות שלהם.

אל תתנו להרוס את העתיד של כולנו. תיאטרון החופש הוא הירושה שהותירו לנו סמירה זביידי (אום עבד), טהא זביידי, עלא אלסבאר, יוסף ונידאל סתתי, אשרף אבו עלג'ה ורבים נוספים שקורבנם סולל את הדרך לעצמאות  שלנו ולחרות שלנו".

חמישה כדורים נורו אל גופו ושמו קץ לחייו. אנחנו מחויבים לחזור אליו ואל פועלו ומקווים לעשות זאת בהמשך, באמצעות גיליון שלם שיעסוק במגוון הסוגיות שמעלה היצירה הקולנועית הפוליטית, המחויבת, המגויסת או התעמולתית. נושאים שראוי וצריך לדון בהם בהרחבה. כותבים ויוצרים מוזמנים לשלוח רעיונות.

בקשנו מאסנת טרבלסי, מפיקת הילדים של ארנה, לכתוב. אסנת נפרדת מג'ול ברשימה המתארת את החברות ארוכת השנים, את העבודה המשותפת על הילדים של ארנה ואת המאבק הפוליטי ששניהם לקחו בו חלק.

הגיליון השני של תקריב עוסק ב"מציאות ובדיה", כותרת לאחת הסוגיות הקלאסיות של הקולנוע הדוקומנטרי, הפועל תדיר במתח הקיים בין חומרי המציאות המצולמים לבין מורכבותו של הסרט השלם, שהוא תולדה של נקודת המבט של היוצר, פרי מחשבותיו, דמיונו ותפיסת עולמו.

דומה שאבי מוגרבי, על מורכבותם האסתטית של סרטיו, הוא בחירה טבעית לסוג הדיון שמציע הגיליון. מוגרבי, מהבמאים המוערכים ביותר בישראל הפועלים לאורך השנים, משלב בסרטיו לצד השאלות החברתיות פוליטיות גם שאלות סינמטיות לא מעטות. ניהלנו אתו שיחה ארוכה שאנחנו שמחים להביאה לפניכם.

שי גינזבורג
כותב על רוב הסרטים של מוגרבי ומעמיד את סוגיית האלימות כתמה מרכזית בסרטיו, העוסקים לא רק בשאלות הקשות על החברה והפוליטיקה הישראלית אלא גם על העשייה הדוקומנטרית בכלל.

יגאל בורשטיין כותב על עותק נאמן למקור לעבאס קיארוסטמי, שרוב סרטיו מאז שלהי שנות ה-80 הם לא דוקומנטריים וגם לא עלילתיים, אלא מרקחת של שניהם ושל מה שסרטיו לא-מראים. כך הם הופכים להגות מצולמת, שכבר לא משנה אם בוימה או תועדה, לפנייה ישירה ובלתי מתווכת לא רק לרגש אלא גם לאינטליגנציה של הצופה.

אריאל שוויצר כותב על הבלתי לגאליים למאיר לוין, סרט שנעשה ב-1947 ויצא למסכים ב-1950. הבלתי לגאליים הוא יצירה יוצאת דופן והיברידית, הבולטת בייחודה לא רק בקולנוע הישראלי אלא בתולדות הקולנוע בכלל.

עידו לויט מתייחס גם הוא לשאלת המקור דרך סרטו של דוד אופק האגדה על ניקולאי וחוק השבות.

ג'אד נאמן כותב על גבולות של חלומות ופחדים למאי מסרי, במאית פלסטינית לבנונית, ומעמיד במרכז הדיון את הקשר בין טראומת המלחמה והרצון לעוף לחופשי, לחצות את הגבול לארץ אבודה.

חיים לפיד כותב על התליין לנטעלי בראון ואביגיל שפרבר. המאמר "קהלת התימני" בוחן את הסרט מכמה נקודות מבט ומציע מגוון פרשנויות לקריאת הטקסט הקולנועי.

דן גבע כותב על "איווי ובדיה בדימוי הדוקומנטריסט", ומציע עיון בשני דימויים חזותיים של הדוקומנטריסט ההולנדי יוריס איוונס. הדימוי האחד נוצר על ידי דויד פרלוב וממוקם בלב הפרק השלישי של יומן, השני נוצר על ידי איוונס עצמו וממוקם במרכזו של סרטו האחרון אגדת הרוח, משנת 1989.

חיים דעואל לוסקי ועודד וולקשטיין כותבים על שתיקת הארכיון ליעל חרסונסקי, העוסק לטענתם בסוג של תשובה לדיון שהחל בשנות ה-80 בין לנצמן וגודאר, שפילברג ודידי-הוברמן.
אפרת מישורי ואורנה לוי כותבות על ג'ונגל לדני יצחקי, שנעשה בשנת 2000, שש שנים לפני מותו. לטענתן יצחקי לקח חומרי התבוננות "ניטרליים" (הוא התבונן על חתולי תל אביב), ארגן אותם לנרטיב עלילתי בעל מבנה דרמטי, כשהוא שולט באופן מלא על המשמוע של החומרים, וכך יוצר את הממד האלגורי של הסרט כדרמה אנושית נטולת זמן.

יעל מונק כותבת על מלון תשעה כוכבים לעידו הר, כסרט שכוחו העצום טמון בפער שבין המציאות ובימוי המציאות, בין בדיה לאמת.

טואה סטין מולר שלח מדנמרק ביקורת קצרה על עדות לשלומי אלקבץ, המזכיר לו את ברכט ואת הניכור שדגל בו בעבודתו בתאטרון ואת מסע השחקנים לתאודורוס אנגלופולוס, המשמשים את אלקבץ כנקודת התייחסות קולנועית בכוריאוגרפיה של ריקוד מקברי.

אורי פיינברג כותב על Second Life למירי סגל, וידאו ארט דוקומנטרי המתעד את העולם הווירטואלי של משחק המחשב.

אפרת מישורי כותבת על עבודותיה של מיקה רוטנברג, כיצירות הלופתות את הצופה בזרועותיו של תמנון מתפתל ומתארות עולם שהוא כל מקום ושום מקום בו-זמנית. ברוכים הבאים למפעלי האקטופוס של מיקה רוטנברג.

לקח קצת זמן להעמיד את הגיליון השני של תקריב ואנחנו שמחים על יציאתו. ברור לכולנו שהרצון לדבר על קולנוע דוקומנטרי חייב להיות מעשה שאיננו חד-פעמי, הנכחת הדיון על הקולנוע הדוקומנטרי מחייבת המשכיות, ואנחנו מקווים שאנשים כותבים יימצאו ביתר קלות בגיליונות הבאים.

הגיליון השלישי של תקריב יצא בסתיו ויעסוק בזמן. תוכלו לקרוא על כך בקול קורא ונשמח מאוד לקבל הצעות למאמרים ורשימות העוסקות בתמה זו.

מקווים מאוד שתמצאו עניין והנאה בגיליון,
שלכם,
ענת ורן

קרדיטים

עורכים: רן טל, ענת אבן
עיצוב ועריכה גראפית: אדרבא
הפקה: מיכל לביא
עריכה לשונית:
שירי פורר

רן טל - במאי רן טל

רן טל במאי ומפיק עצמאי. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב 1994.
סרטיו התיעודים עוסקים במציאות הישראלית דרך נקודת מבט היסטורית חברתית.
בין סרטיו: מוכר הרגשות... קרא עוד

ענת אבן - יוצרת קולנוע עצמאית ענת אבן

ענת אבן יוצרת קולנוע עצמאית, למדה קולנוע ואמנות ב- ,UCLA  חיה בתל אביב.
בין סרטיה: דודא (1994), פוזיטיבוס (1995), המכולת של אברם (1996), פשרה (1996), אסורות(2001), שבת בג'נין (2002),... קרא עוד