בסרטו 5 מכשלות (2003) חוזר לארס פון טרייר אל יורגן לת', מורה הקולנוע הנערץ עליו, ומבקש ממנו לשחזר את סרטו הקצר האדם המושלם (1967), כששוב ושוב הוא מעמיד בפניו מכשלות מעצבנות ביותר. למרבית הצופים הישראלים זהו המפגש היחיד עם יורגן לת', אבל בדנמרק ובאירופה בכלל, לת' נחשב לאחד מבמאי האוונגרד המקוריים והיצירתיים ביותר, והאדם המושלם היה לאחד מסרטי הפולחן של תנועת האוונגרד האירופית בשנות השישים.

סרטיו של לת' דומים יותר לווידאו ארט מאשר לקולנוע דוקומנטרי. אף לא אחד מהם מונע על ידי עלילה או נרטיב כי אם על ידי התבוננות אינטנסיבית, כמעט מחקרית, במושאי הצילום. עם זאת, הם פיוטיים להפליא, וכמו שירים הם מורכבים מאמירות קצרות וקולעות, שוטים בודדים היוצרים אווירה על ידי סימון נקודות בלבד.
את סרטיו של לת' גיליתי לגמרי במקרה; בעודי בוחנת את מדף סרטי הדוקו של האוזן השלישית בחיפוש אחר סרטי מסע לצורך עבודת סמינריון, ראיתי כי אחד הדיסקים מהקולקציה של לת' נושא את הכותרת הזאת בדיוק. לקחתי את הדיסק בציפייה לראות את מה שכולנו רגילים לראות בסרטי מסע קונוונציונליים, אבל מה שחיכה לי לא הזכיר שום סרט מסע שראיתי לפני כן.

הסרטים היו לי גילוי מרגש כל כך עד שהחלטתי לנסוע ולפגוש את לת'. כדי לעשות זאת נסעתי לא לדנמרק אלא דווקא להאיטי, מדינה ענייה ונחשלת בקריביים, שהפכה להיות ביתו השני של הבמאי. אחרי שעברתי את נמל התעופה המוזנח והערים המתפוררות, והתחמקתי ממאות הרוכלים והקבצנים, פגשתי את לת' במלון על חוף הים הצפוני של האי. בין עצי דקלים, על חוף של חול לבן וים בצבע טורקיז, התיישבנו בכורסאות קש ופתחנו בשיחה.

איך התחלת לעשות סרטים?

"התחלתי כמשורר. השירה שלי הייתה ויזואלית מאוד, ועלה בי הרעיון לצלם סרט. זה לא בא מאהבת הקולנוע אלא ההפך, מתוך הדברים שלא אהבתי בקולנוע הדוקומנטרי. בדנמרק היה נדמה שהיוצרים הולכים לפינות האפלות ביותר של החברה הדנית, וככל שזה היה חשוך יותר כך הם חשבו שזה אמיתי יותר. אני חשבתי שדנמרק מכוערת ולא שווה שיצלמו אותה, ולכן יצרתי את האדם המושלם בתוך חדר ריק ובלי שום רקע – רק אנשים וחפצים. רציתי לצלם רק את מה שאני יכול לשלוט בו, וקיבלתי השראה דווקא מפרסומות. עשיתי כמה סרטים ניסיוניים מאוד, ואז יצרתי את החיים בדנמרק (1972)".

הסרט החדשני והמיוחד הזה מורכב כולו מסצנות קצרות שבהן אנשים וחפצים מוצבים לפני המצלמה בצורה פרונטלית ומלאכותית מאוד, כשהקריין או המשתתפים מלווים אותם בהסבר קצר כמו "תפוח, חלב, חצי ק"ג בשר" או "אני מרגרט ואני מקופנהגן". במקום לצאת לרחובות ולצלם, לת' הביא לתוך סטודיו את האנשים והחפצים הרגילים ביותר המרכיבים את המציאות הדנית, כשהוא בוחן אותם על מצע סטרילי תוך יצירת הזרה.

"רציתי להתבונן בחיים כמו מתחת למיקרוסקופ, לבודד ולסגנן אותם במקום רק לתת להם לזרום, והחיים בדנמרק היה סרט מפתח במובן הזה. קיבלתי את ההשראה לכך מברוניסלב מלינובסקי, אנתרופולוג ממוצא פולני-אוסטרי שנשלח לפפואה ניו גינאה. מה שעניין אותי היה הקרירות שבה הוא הסתכל על החיים, חשבתי שזה פנטסטי. הוא צילם אנשים כמו ציורים. הדימויים של מלינובסקי שימשו לי השראה אסתטית ומנטלית, וכמה מהדימויים בסרט מועתקים ישירות משם. רציתי להיות מסוגל להסתכל על החיים בדנמרק באותה זרות, כאילו הגעתי מכוכב אחר. התבוננות קרה מרחוק נהייתה עיקרון מנחה בכל הסרטים שלי. הרקע הריק מאפשר לראות דברים בצורה הרבה יותר מדויקת, בלי ההסחות שיוצרת שהסביבה הטבעית. זה לא קונספט חדשני שלי, צלמים כמו ריצ'רד אבדון או אירווינג פן עושים זאת כל הזמן".

למרות ההשפעה המדעית והריחוק הקר לכאורה ממושאי הצילום שלו, סרטיו של לת' הם גם פיוטיים מאוד, אולי מפני שהרבה לפני היותו במאי קולנוע, לת' הוא בעצם משורר.

"הרבה פעמים השירה שלי היא ההשראה לסרטים, ולפעמים הפוך – הסרטים הם ההשראה לשירה", מספר לת'. "חשוב לי לזכור שבמקור אני משורר ולא במאי. שירה היא צורת האמנות הקשה והעשירה ביותר. בשירה אני יכול להתנסות בצורה רדיקלית כל הזמן, להמציא תסריטים כל כך משוגעים וחצופים שהם משרטטים את הגבולות, עד כי נותר לי רק לקוות שאוכל להביא את סרטיי לאותה רמה".

מה מניע אותך?

"סקרנות. זאת התכונה החשובה ביותר לכותב או לאיש קולנוע, ואני מתגאה בזה שלא איבדתי אותה. באופן טבעי הסקרנות שלי והרצון להתבוננות הובילו אותי למקומות שונים בעולם, ועד היום, בגיל 75, אני מאוד נהנה לנסוע למקומות חדשים ולא מוכרים. התחלתי לטייל בגיל מוקדם בעידודו של אבי. הוא עבד בחברת רכבות גדולה ולא היה אינטלקטואל, אבל הוא אמר לי 'יורגן – אל תשכח להשתמש בעיניים שלך'. זה משפט יפהפה, ואני שומר אותו בראש. חייתי עם העצה הזאת ואני כל הזמן משתמש בה".

בסדנאות שאתה מעביר לסטודנטים, לצד תפיסות שונות בקולנוע אתה מלמד אותם איך לטייל. מהי הדרך הנכונה לעשות את זה?

"החוכמה היא לטייל באמת ולא רק לעבור ממקום למקום ולבקר באטרקציות תיירותיות. זה לא פשוט. העצה היחידה שאני יכול לתת היא לקחת את הזמן, לטייל לאט ולתת לעצמך לשקוע בתוך מקום. בפעם הראשונה שנסעתי לאפריקה כבר עבדתי כמבקר ג'אז, אבל רציתי לטייל. אמרתי לעורך שלי שאני רוצה לנסוע לאפריקה, והוא הסכים לשלוח לי כסף בתמורה לכתבות. נסעתי לשם כשבראשי אובססיה אחת – להגיע הכי למטה שאפשר, למצוא את לב המאפליה של היבשת. כך, כבר ב-61', עת ששהיתי כמה זמן בעיר ג'ובה בדרום סודן, סיפר לי אחד המקומיים שהמוסלמים מחרטום דיכאו את השבטים השחורים, רצחו אותם והכריחו אותם ללמוד את חוקי האסלאם. לא ידעתי על זה כלום, אבל כתבתי מאמר גדול. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו כתב על מה שיתפתח שנים אחר כך לאחד הקונפליקטים הגדולים ביותר באפריקה.

"כלל נוסף הוא לנסוע בלי לדעת הרבה מראש ולתת למציאות להוביל אותך. לסרטי מחברות מסין (1987) לא ערכתי תחקיר. מעולם לא הייתי בסין לפני כן, וכל מה שרציתי היה לנסוע לאורכה ברכבות ולצלם את מה שנראה מהן. ידעתי שאני רוצה כמה סצנות אלמנטריות שיציגו ספורטאים, מוזיקאים, אמנים, משפחה, אבל לא היו לי רעיונות קונקרטיים. סמכתי לגמרי על הרגישות של הצלם ואיש הסאונד. גם בצילומי האיש הארוטי (2010), שהוא בעצם מסע מחקר על חושניות וארוטיות, פשוט נסעתי למקומות וניסיתי להישען אחורה ולהרגיש את החושניות שלהם.

"מחברות מסין"

"אני רואה יוצרים רבים שיודעים הכל לפני שהם מתחילים, ובונים טיעונים פוליטיים בעזרת סרטים. זה לא סוג הסרטים שמעניין אותי, אני מתייחס לסרטיי כאל מחקרים ולא כאל טענות. מילת המפתח היא התבוננות, ולא הבעת דעה. אלה שני דברים שונים לחלוטין.

"זה לא פשוט לנסוע בלי שום הכנות. כשהתחלנו להכין את הסרט האחרון שלי האיש הארוטי, שאלתי את עצמי כל הזמן מה נעשה – נגיע לקונגו ואז מה? נגיע למלון ואז מה? אני לא כל כך ספונטני או עליז שאני יכול מיד להתחבר לאנשים, אני ביישן ובאמת אין לי עצה לזה, פשוט צריך לקחת את הזמן, לשקוע. בצילומי הסרט, שהוא בעצם מסע מחקר על חושניות וארוטיות, פשוט נסעתי למקומות וניסיתי להרגיש את החיים, להישען אחורה לתוך החושניות של המקום. אני מנסה להישאר תמים, להשאיר לעצמי את היכולת להיות מופתע. אני מעדיף לעשות ניסיונות מאשר להיות בטוח בעצמי. תמימות וסקרנות הן התכונות ששומרות אותי כבמאי. ברגע שאתחיל להיות יותר מדי בטוח בעצמי, אפסיק".

כחלק מהתמימות, לת' לעולם אינו עורך ראיונות שיסבירו את מה שמתרחש בסרטיו. "מעניין אותי לראות ולהרגיש בלי יותר מדי הסברים", הוא מעיד.

גישה פשוטה זאת באה לידי ביטוי יפהפה בסרטו על ארצות הברית 66 סצנות מאמריקה (1982), שכשמו, מורכב מ-66 סצנות או שוטים המתארים את המציאות האמריקאית: אנשים עומדים מול המצלמה ואומרים מהיכן הם, ברמן מכין משקאות, גשר ברוקלין זוהר בלילה או פשוט סוכר וקטשופ על השולחן בדיינר. "רציתי להראות את כל הדברים שבדרך כלל אנחנו שונאים באמריקה, את הפרובינציאליות, הסתמיות והשעמום. בעיניי יש בזה המון יופי ופיוטיות".

באחת הסצנות הבולטות בסרט נראה אנדי וורהול מול המצלמה כשהוא אוכל המבורגר, ומסיים ב"אני אנדי וורהול והרגע סיימתי המבורגר". לת' קורן כשהוא מספר על צילומי הסצנה: "וורהול הוא מושא הערצה שלי, והסצנה הספציפית הזאת היא פשוט דוגמה לכך שצריך לסמוך על המקרה. כשצילמנו אותה כל מה שאמרתי לו היה שעליו לשבת שם ולאכול את ההמבורגר, אבל ברגע שהתחלנו לצלם ראיתי שעשינו המון טעויות – שהקטשופ לא יוצא ושאין שתייה וכו'. היופי היה בזה שידעתי שאנדי לא יעצור ויבקש לעשות טייק שני, ובסצנה הוא נלחם בתנאים – הוא נלחם בקטשופ ואוכל את ההמבורגר הנוראי הזה כשהוא סובל כל כך ונראה כמו ישו, כאילו אני צולב אותו. כשהוא מסיים לאכול הוא מנסה למצוא דרך לעשות זאת, ואז בא קטע יפהפה, שבו הוא מקפל את שאריות ההמבורגר וכמעט עושה מהן פסל. אחר כך הוא מסתכל למצלמה וכמעט 40 שניות עוברות עד שהוא אומר משהו. הסתבר שהוא חיכה לאות ממני, ורק משהבין שאני לא הולך לתת לו אות, אמר את השורה שלו. בלי כל הטעויות האלו הסצנה לא הייתה יוצאת יפה כל כך, וזאת מתודולוגיה שלמה שפיתחתי, ולפיה במאים צריכים לאפשר למקרה להגיע, ולא להציב כללים נוקשים מדי".

כעבור 21 שנה חזר לת' לארצות הברית וצילם סרט המשך בשם סצנות חדשות מאמריקה (2003). "מה שאהבתי ביותר בסרטים האלו היה לחזור לאותם המקומות. לדוגמה, חזרתי לסאביס, בר מפורסם שבו צילמתי את סצנות מזיגת משקאות. אמנם הברמן היה אחר, אבל המשקאות היו אותם משקאות והחדר אותו חדר. שני עורכי הדין שאני חוזר אליהם כעבור 20 שנה נמצאים באותו מקום, באותם תפקידים ועונים על אותה שאלה – ספרו על חייכם".

"מבחינתי זאת התעקשות על המניעים שלך. להרגשתי, יוצרים צריכים להתעקש על מה שמניע אותם. אני מקבל המון השראה מאמנות, אפילו יותר מסרטים, וציירים תמיד חוזרים ומתעקשים על המניעים שלהם. בשנתיים האחרונות של חייו חזר פיקסו וצייר רק דבר אחד. הציורים שלו מהתקופה הזאת הם מלאי השראה ומשוגעים. כל עוד מניע אינו מרוקן, יש עוד משהו שצריך לבדוק שם. אחרי כל השנים האלו הרגשתי שהמדינה השתנתה, חפצים השתנו וההסתכלות שלנו השתנתה, אבל הרעיון עדיין חי, ורציתי לבחון אותו מחדש".

למרות הגישה החופשית והספונטנית הזאת שלך, אתה ידוע כמי שתומך בהצבת גבולות והגבלות ביצירה הקולנועית.

"בכל סרט שאני עושה אני מציב לעצמי מגבלות. בסרט יום ראשון בגיהינום (1977) לדוגמה צילמתי את מרוץ האופניים טור דה פראנס, ולא יכולתי לבודד את הרקע ואפילו לא לקבוע במדויק את השוטים כי צילמנו בכמה מצלמות, אז הכרונולוגיה הפכה להיות המגבלה. קבעתי מראש שאני עורך את הסרט בצורה שתשקף את ההתרחשויות בדיוק בסדר שבו התרחשו. זה חשוב מאוד להציב את המגבלות האלו, ואני מדבר על זה הרבה עם התלמידים שלי. כמובן, ב-5 מכשלות התלמיד שלי הפך את זה נגדי".

בסרט, שנעשה בשיתוף פעולה בין לת' ותלמידו לשעבר לארס פון טרייר, פון טרייר שלח את לת' לשחזר את סרטו האיש המושלם כשבכל פעם הוא מציב לו מכשלות ומגבלות אקראיות. באחת הגרסאות הוא קובע שאורך השוטים לא יעלה על 12 שניות, בגרסה אחרת הוא שולח את לת' להודו או מכריח אותו לעשות אנימציה. אף שפון טרייר העמיד את המכשלות המעצבנות ביותר ולת' אולץ לעשות את כל הדברים שהוא שונא, לת' מעיד כי הוא נהנה מאוד מצילומי הסרט.

"לארס פון טרייר הוא אחד האמנים הבודדים שאני אוהב בדנמרק והוא חבר קרוב. אנשים מתייחסים יותר מדי ברצינות לבדיחות שלו והוא לא חכם בסיטואציות חברתיות. הוא אוהב פרובוקציות אבל הוא לא הבין שיש נושאים ומצבים שבהם פרובוקציות אינן מתאימות". לת' התייחס לתקרית האחרונה שבה סולק פון טרייר מפסטיבל קאן בעקבות התבטאות שנתפסה כאנטישמית. "הוא היה מוטרד מזה למרות שבדרך כלל הוא לא מוטרד, ואני יצאתי להגנתו בדיונים בדנמרק".

המורה והתלמיד המשיכו לעבוד יחד כשפון טרייר הפיק את סרטו האחרון של לת' איש ארוטי, שמתחקה אחרי מושג הארוטיקה והחושניות במקומות שונים בעולם. פון טרייר גם הושפע לא מעט מהעבודות של לת'. סרטו דוגוויל, המתרחש כולו על במה ריקה, הוא מחווה לעבודותיו של לת', שבהן הציב את מושאי הצילום שלו על רקע ניטרלי. "פון טרייר הראה לי את הסרט ואמר לי שהוא לא היה מסוגל לעשות אותו בלי הסרטים שלי, ואני שמח מאוד שהיה לי חלק בזה", מספר לת'.

עכשיו, על החוף הזהוב של האיטי, ישוב על כורסת קש, לת' נראה כמו תייר, אלא שמדינה מוכת עוני והרס כמו האיטי כבר מזמן לא מושכת אליה תיירים. לת' עצמו הגיע להאיטי בפעם הראשונה כשחיפש לוקיישן לאחד מסרטיו. המפיקים שלו טענו שהאיטי מסוכנת וכאוטית מכדי לצלם בה, אבל לת', שבדיוק סיים לקרוא את "השחקנים" של גרהם גרין, התעקש.

"כל מה שראיתי במדינה הזאת משך אותי. אהבתי את הוודו, אהבתי את הכאוס, את הדרמות הפוליטיות, אהבתי את הנשים. רציתי לחקור את המקום המוזר הזה – כל כך קרוב לציוויליזציה המערבית, ועדיין כל כך רחוק. הסרט Interference מ-1983 היה סיפור על כתב שנתקע במקום מוזר ומתמודד עם כל מיני בעיות אישיות, וחשבתי שהאיטי יכולה להיות מקום טוב לזה". במשך השנים חזר לת' וצילם פה עוד סרטים רבים, כמו החולמים (2002), שעוסק באמנות מקומית, או קטע לסרט רגעי משחק (1986), העוסק בקונספט של משחקי ילדים.

דווקא כאן בתוך הכאוס, העוני, הלכלוך וההריסות החליט לת' להקים את ביתו, וב-1991 עבר לגור בג'קמל בדרום האיטי. "הייתי בדיכאון עמוק שכמעט הרג אותי. הרגשתי שאני צריך לשנות את החיים שלי, ולא יכולתי לחשוב על מקום טוב יותר לגור בו מאשר האיטי. כאן מרגישים קרובים יותר לחיים ולמוות. זאת מדינה שמלאה בניגודים אלימים, האנשים פה מקסימים, חושניים ובעלי יכולת הישרדות מדהימה. בדנמרק לא רואים את זה, זאת מדינה משעממת בהשוואה להאיטי. עוצמת החיים פה הייתה מעוררת, ומהרגע שהגעתי להאיטי המצב השתפר".

היום לת' מחלק את זמנו בין דנמרק, שבה הוא במאי וכתב מוערך, ובין האיטי, שבה הוא פשוט חי. "בדנמרק אני אדם עסוק מאוד. אני מרצה, מרוויח כסף, מופיע עם השירה שלי. יש לי כל כך הרבה חובות וכל כך הרבה אנשים שרוצים ממני משהו ואני תמיד בלחץ. כשאני פה אני פשוט צף. אני לא מרגיש שאני צריך למלא את היום שלי בפעילות. היום לדוגמה נסעתי לבנק אז אני מרגיש שעשיתי מספיק ליום אחד. פה בכל מקום אפשר לראות אנשים יושבים ופשוט מחכים, לא בהכרח למשהו מסוים. בדנמרק יש לי הרגשה מתמדת, מדכאת, שהזמן עובר מהר. כאן הזמן עובר לאט. אז עוד יום עבר – אז מה", מספר לת', וההקלטה של קולו נשמעת כאילו היא מנוגנת בהילוך איטי בעודי מקשיבה לה בבית קפה תל אביבי סואן.

האיטיות והסבלנות האינסופית הן גם הסיבה לכך ששנתיים אחרי רעידת האדמה הקשה שפקדה את האיטי בינואר 2010, המדינה עדיין לא הצליחה להשתקם. עד עכשיו בתים רבים בבירה עומדים הרוסים, ואת מרכז העיר ממלאות שכונות אוהלים. "למרות הסימפתיה העצומה מהקהילה הבינלאומית, כלום לא קרה. הרבה מזה קשור למגרעות המובנות של האיטי, כמו השחיתות. עם זאת אני חושב שמנטלית, האנשים במצב טוב. גם אם הכל נלקח מהם, עדיין יש להם תאבון גדול לחיים".

גם ביתו של לת' בעיר ג'קמל טרם נבנה מחדש, וזאת גם הסיבה שהוא מתגורר בבית מלון. "אחרי רעידת האדמה עברתי לרפובליקה הדומיניקנית, שלמרות שהיא מדינה שכנה, היא מאורגנת ולא סובלת מעוני. החיים שם היו נוחים, אבל מהר מאוד הבנתי שגם תחושת החיים והמוות, הרגשות האנושיים, הם לא אותו הדבר, והרגשתי שאני חייב לחזור להאיטי".

בין כל הכיעור, הבלגן והבעיות של האיטי לת' בוחר לראות דווקא את היופי והחושניות, כפי שהוא מגדיר זאת.

"חושניות היא ההפך מרציונליות, זאת פשוט דרך שונה לעבור את החיים. יופי הוא משהו שמאוד מושך אותי, ואני לא חושב שאתיקה ואסתטיקה הן שני ניגודים, כמו שהעמיד אותם קירקגור. אני חושב שלאיש האסתטי, האמן, יש את האתיקה שלו. גם בעבודות הכי ספונטניות שאני עושה יש כללים מסוימים והגבלות. זאת האתיקה של האסתטיקה.

"אני לא מתעלם מהבעיות של האיטי. ברור שהמצב פה קשה וזה מרתיח אותי לראות את השחיתות והניצול. בדנמרק שנאתי דיונים פוליטיים כי תמיד הרגשתי שהם מתנהלים על כלום, אבל פה התחלתי לגבש דעות. למרות זאת, זה דבר טוב שיש תרבויות שונות, אני אוהב את ההבדלים האלו ואני לא חושב שיש למישהו זכות להגיד שדרך חיים אחת טובה יותר מאחרת".

"האיטי ללא כותרת"

האהבה הגדולה להאיטי והשהות הארוכה במדינה הובילו לאחד מהסרטים המרתקים של לת', האיטי – ללא כותרת (1996), המיטיב מכל שאר הסרטים שצילם בה להביע את עומק המשיכה שלו למדינה ואת עומק הבלבול שלו באשר לה. "רציתי שהסרט יהיה התשובה האולטימטיבית לשאלה שעולה שוב ושוב, 'למה אתה כל כך מתעניין בהאיטי?' ידעתי שחייבים להיות בו ארבעה מרכיבים עיקריים: וודו, תהפוכות פוליטיות, חיי היום-יום והחושניות. הסרט היה שונה מכל מה שעשיתי בעבר, ובניגוד לסרטים האנתרופולוגיים, הוא אינו נוקשה או מסוגנן. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה הרשיתי לעצמי לצלם לבד, והפעם היחידה שבה ערבבתי חומרים מסוגים שונים."

הסרט מורכב מצילומים מקצועיים שעשו צוותיו של לת', כמו גם מצילומים ספונטניים יותר שהוא צילם לבד, ואפילו מצילומים אינטימיים ואישיים של בנות זוגו ההאיטיאניות. לת' מציג את האיטי בסצנות שעוברות בקיצוניות מהאלימות ברחובות לטקסי וודו שבהם המשתתפים מורחים את עצמם בדם חיות, מחיילים אמריקאים המוצבים במדינה לאמני רחוב, מגופות המוטלות ברחוב לשירי אהבה שלת' כתב למאהבות המקומיות שלו. התוצאה היא סרט אקלקטי, לפרקים מזעזע בטירוף הזוועות, לפעמים מפעים ביופיו.

אף שהסרט זכה להכרה בינלאומית, דווקא בהאיטי הוא התקבל בצורה צוננת. "היו הקרנות שגררו תגובות של שנאה ממש. הם לא אהבו את העובדה שאני אוהב את הכאוס או שאני אוהב נשים שחורות. הם לא רוצים להודות שהתושבים עניים ושוודו היא דת חשובה פה. בני האליטה המולטית גאים בזה שהם מדברים צרפתית, ורוצים להידמות לצרפתים. הם לא רצו לראות את המדינה שלהם כאקזוטית וזאת טעות – זאת כן מדינה אקזוטית ופראית וזה מה שיפה בה", אומר לת' ומתבונן על החוף הפראי שאנו יושבים בו.

בימים אלו לת' עובד על סרט נוסף על האיטי, שיצולם הפעם מחוץ למדינה. נוסף עליו, נאמן לשיטתו, לת' חוזר על המניעים שהביאו אותו לעשות את החיים בדנמרק ועובד עכשיו על הפקת החיים בדנמרק 2.

פילמוגרפיה

Erotic Man (2010), Aarhus (2005), The Five Obstructions (2003), New Scenes from America(2002), Dreamers (2002), I'm Alive – Soren Ulrik Thomsen, Poet (1999), Haiti, Untitled (1996), Michael Laudrup – A Football Player (1993), Traberg (1992), Danish Literature (1989), Notes on Love (1989), Notebook from China (1986), Moments of Play (1986), Haiti Express (1983), Pelota (1983), Step on Silence (1981), 66 Scenes from America(1981), Dancing Bournonville (1979), Kalule (1979), Peter Martins – A Dancer (1978), A Sunday in Hell (1977), Good and Evil (1974), Klaus Rifbjerg (1974), Stars and Watercarriers(1973), Life in Denmark (1971), Chinese Table-tennis (1970), The Deergarden, the Romantic Forest (1970), The Search (1970), Motion Picture ( 1970), Ophelia's Flowers (1969), Near Heaven, Near Earth (1968), The Perfect Human (1967), Look Forward to a Bright Future(1965), Stopforbud (1963)

 

ענת וובנובוי - יוצרת סרטי תעודה וכתבת. ענת וובנובוי

יוצרת סרטי תעודה וכתבת. בוגרת תואר ראשון ב-School of Visual Arts בניו יורק וכעת סטודנטית לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. וובנובוי יצרה כמה סרטי תעודה קצרים: פתח גן עדן,... קרא עוד