עשרים שנות תיעוד מקומי: חשיבה מחודשת
עורך אורח: ד״ר אוהד לנדסמן

בחודש מאי השנה יחגוג פסטיבל דוקאביב עשרים שנה להיווסדו ויסמן את נקודת הציון המשמעותית הזו בתוכנית אמנותית עשירה ומגוונת מתמיד. אנו, עורכי מגזין ״תקריב״, מבקשים לנצל את ההזדמנות כדי להתבונן אחורנית אל עבר עשרים שנות תיעוד מקומי, תקופה אשר הביאה עימה פריחה חסרת תקדים של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי. לפסטיבל דוקאביב חלק בלתי מבוטל בהצלחה הביקורתית והמסחרית של הקולנוע התיעודי בארץ, והוא מהווה כר תמיכה חשוב מעין כמוהו לקידום יצירה מקומית, פורום שאין שני לו בארץ באפשרויות שהוא מעניק לחשיפת הסרטים לקהל רחב, וגם מוסד קולנועי המשרטט דרך תהליך אוצרותו כמה מהתהליכים המשמעותיים שנוצרו כאן בקולנוע התיעודי בעשרים השנים האחרונות.

גיליון מס׳ 16 של ״תקריב״ יוקדש לתהליכים אלו ויכלול מאמרים המתמקדים בשאלות מגוונות שמחייבות הסתכלות עמוקה ורחבה לאחור ביצירה המקומית. כיצד, למשל, הושפע והופרה נוף התיעוד המקומי ממסורות תיעוד קיימות בקולנוע הדוקומנטרי העולמי, ומהצלחתו המסחרית בעשרים השנים האחרונות? כיצד ניתן לאפיין, או אף להסביר, את התופעה המקומית של ״בלוקבאסטרים בסינמטק״ ביחס לנושאים שבהם הסרטים עוסקים? מה הייתה ההשפעה, הלכה למעשה, של הרגולציות בתעשייה והשינוי המהותי שחל בשחקני המפתח בה על היצירה המקומית (תחילת שידורי הערוץ השני והמחויבות של זכייניותיו להפקה מקומית, פריחת ערוצי הכבלים והשקעתם בקולנוע התיעודי, הקמתה של "הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה" והפריחה המחודשת שהביאה עימה, וכו׳)? כיצד הפכה מרכזיותה של הטלוויזיה, כתחנה סופית שאליה מגיעים רוב הסרטים התיעודיים בארץ, למרחב הפצה שגם הכתיב את השינויים האסתטיים והתמאטיים שחלו בקולנוע התיעודי בארץ?

אילו אסטרטגיות ומסורות תיעודיות נתנו את הטון בעשרים השנים האחרונות (קולנוע יומן, תיעוד אישי פוליטי, מסות קולנועיות) וכיצד הן הוכתבו, בין היתר, על ידי התפתחויות טכנולוגיות, ובעיקר על ידי המעבר לצילום דיגיטלי? מדוע ישנן מסורות נדירות יותר בזירה המקומית (מוקומנטציה, קולנוע מתבונן), ובאיזה אופן מוטמעות כאן טכנולוגיות חדישות ויקרות יותר (אינטראקטיביות, אנימציה תיעודית, מציאות מדומה, וכו׳)? בהינתן התמורות הפוליטיות והחברתיות בארץ, כיצד ניתן לאפיין את גל הסרטים התיעודיים שהתעורר בתחילת העשור הקודם, בשלהי האינתיפאדה השנייה (״הילדים של ארנה״, ״ההרוג ה-17״, ״הטיול הפנימי״, וכו׳) והאם התקיימו מאז נחשולים פוליטיים נוספים בקולנוע התיעודי המקומי? מה מאפיין את העניין העולמי בקולנוע התיעודי הישראלי ומהו הקשר בינו לבין הצלחתו של הקולנוע הישראלי העלילתי בעולם? האם קולנוע תיעודי ישראלי מעניין את העולם גם כשלא מדובר ב״סרטי הסכסוך״?

אנו מחפשים גם מאמרים המתייחסים באופן כללי להתפתחותם של הביקורת והמחקר על קולנוע תיעודי בארץ. מדוע לא זכה עד כה הקולנוע התיעודי המקומי, למרות הצלחתו המרשימה מבחינה מסחרית וביקורתית, להתייחסות ביקורתית מקיפה ומעמיקה?

הצעות למאמרים המרחיבים את הדיון בכל היבט ניתן לשלוח במייל לעורך הגיליון, ד״ר אוהד לנדסמן, עד לתאריך 31.01.2018

ohad.landesman@gmail.com