ארסנל התחבולות הקולנועיות של יגאל בורשטיין

מאת: דני מוג'ה

המיטות שלנו בוערות, סרטו  של יגאל בורשטיין (2021), נפתח בחידה. כותרת בלבן על שחור מכריזה: "פשיזם הוא אידיאל שלא נותן לנו מנוחה", ולצידה שמו של הוגה הדעות האיטלקי הפשיסט ג'ובני ג'נטילה. מיד אחר כך נגלה חוף הים, הומה אדם ביום קיץ תל אביבי. מה הקשר בין המילים לתמונה? אין לכך תשובה.

קול של גבר (שבהמשך יבהיר לנו שהוא הבמאי של הסרט) מלווה את תמונת המבלים בחוף ומספר שהוא קרא איפה שהוא שישראל נמצאת בראש רשימת העמים המאושרים. המספר נוטה להסכים אם האמירה הלא מחייבת הזו. ומונה את מעלותיה של שכונת מגוריו, הקירבה לחוף הים של תל אביב, הרחוב השקט, המרפסת עם הגרניום שאשתו מטפחת והספרייה שלו שהוא גאה בה כל כך. רצף של צילומים מאיירים בהסכמה את הנאמר בפס הקול.

תחילה פס הקול הצטרף אל התמונה וכעת פס הקול מיילד את התמונות; קונוונציות קולנועיות מקובלות המייצרות אחדות צורנית ושלמות רעיונית. זו נקטעת על ידי וידוי של המספר: "ורק השאלה המטרידה המנקרת, עד מתי כל זה יחזיק מעמד?" השאלה מגיעה משום מקום, בפסימיות שאינה זוכה לכל חיזוק בתמונה, אלא אם נזכרים ב"מוטו" של הסרט: "פשיזם הוא אידיאל שלא נותן לנו מנוחה" או אולי בשמו של הסרט המיטות שלנו בוערות. עוד חידה, המיטות של מי בוערות?

ובחזרה לשפת הים. הפעם המצלמה מתקדמת במקביל לחוף ונעצרת על הטיילת אל מול האנדרטה להרוגי אלטלנה ומאחוריה על חוף הים מתגלה פסל של בן-גוריון העומד על ראשו. חידה על חידות: פשיזם, פסטורליה עירונית, בן גוריון, אלטלנה… לאן לנווט את רצף הדימויים והמשפטים שבורשטיין שוזר בפנינו?

צעיר לבוש בסווטשרט וקפוצ'ון אדום מנקה את הטיילת, ככל הנראה מהגר עבודה חסר מעמד. בורשטיין נזכר: "כשהייתי ילד באירופה קראו לי יהודון… כשהבנתי עליתי לארץ". שרשרת האסוציאציות מתחילה להתבהר. אירופה-אנטישמיות-יהודון-עלייה-הגירה-עובד זר-גזענות…

המספר מתוודה שהוא סקרן לדעת מה חשבו בעבר הוגי הדעות והמנהיגים באירופה מכורתו. על הטיילת יושב גבר המחזיק בידו ספר: נגד זרים, מסה להגנת הפועל הצרפתי מאת מוריס בארס, 1893. צילומי ארכיון משלהי המאה ה-19 משמשים תפאורה להצגתו של מוריס בארס, הוגה דעות ופוליטיקאי צרפתי שהיה ככל הנראה אבי הרעיון הפשיסטי והגזענות (האנטישמיות יותר מכול) הכרוכה בו.

המספר מתוודה שלא הכיר את בארס לפני שהחל בעשיית הסרט (כך הוא פוטר את הצופים ממבוכה אינטלקטואלית), אך מוסיף באירוניה שבצרפת לא שכחו אותו שהרי היה אוהב צרפת מושבע על תרבותה ותושביה.

כמו מתוך דאגה שהקריצה אל אהבת המולדת והפטריוטיות נסתרת מעין הצופה, הסרט חושף גבר בחליפה היושב על ספסל בטיילת הים התל אביבית, מישיר מבט אל המצלמה ומכריז: "נסלק את הזרים וכך נגן על הפועל הצרפתי". כיתוב מציג אותו: מוריס בארס 1862–1923. זו תמונה שערורייתית – הוגה הדעות והפוליטיקאי האנטישמי המנוח כבר מאה שלמה מטייל היום בתל אביב וקורא באין מפריע לשנאת זרים ולאהבת המולדת הכרוכות לדבריו זו בזו.*

מכאן ואילך הצופים מכוונים לעמוד בפני תמונה שהולכת ונהיית נחרצת ואינה מרפה. בורשטיין מבצע מונטז' אלגנטי המאגד יחדיו דימויים מכאן ומשם, היסטוריים ועכשוויים, תיעודיים-טבעיים ותיעודיים-מבוימים, עם פס קול סינכרוני ועם פס קול א-סינכרוני. קולאז' של קולות ותמונות המצטבר לכדי תמונה שבה עבר והווה, אירופה וישראל, מתאחדים לכלל מרחב רעיוני אחד.

מגוון התחבולות מתעשר בהמשך. סרט אילם של בארס הצרפתי הנואם זוכה למעין דיבוב בעברית מפי בארס הישראלי. המספר חורג מתמימותו ומייצר קשרים והיפוכים תמטיים. התנפלויות קטלניות על פועלים איטלקים בצרפת נסמכות לפרעות ביהודים במזרח אירופה.

התקדמות לאורך ההיסטוריה הפשיסטית מאפשרת להישען על חומרי ארכיון מעידן הסרט המדבר. כשהסרט מתמקד בפשיזם האיטלקי מלווה קולו של מוסוליני האיטלקי את בן דמותו הישראלי בדרכו למכון הכושר.

מופעי הדמויות ההיסטוריות בישראל מגוונים במידת הדרמטיזציה. אב"א אחימאיר ואיתמר בן אב"י, חלוצי המחשבה הפשיסטית הישראלית, מסולקים בשקט מספריית האוניברסיטה, קרל שמידט הנאצי מסתובב בתל אביב בגלימת עורך דין כיאה למקצועו ולהיטלר דובר העברית יש שפם. סימנים קשר מתהדקים ולעולם מרומזים בלבד. את החיבור הבלתי ניתן להתרה עושים הצופים.

המהלך האסוציאטיבי מדויק ואינטליגנטי. המניפולציה מכוונת מטרה אך לעולם אינה צעקנית. בורשטיין מנסה ללמוד וללמד מן ההיסטוריה, ומסתייג מכך בעת ובעונה אחת, מכניס אותנו למנהרת הזמן, מדליק ומכבה את האור שבקצה. ולבסוף, באלגנטיות פתיינית, הסרט מחזיר אותנו לשמו שהתנוסס בתחילתו. המיטות שלנו בוערות. כעת כבר ברור שככל הנראה המיטות האלה שלנו הן.

* למען הגילוי הנאות, אומר שאת האיש המוצג בסרט כמוריס בארס אני מגלם לבקשתו של הבמאי. זאת בדומה לכלל הדמויות ההיסטוריות המוצגות בסרט שאותם מגלמים בלבוש מודרני ובמציאות עכשווית אנשי תיאטרון וקולנוע ישראליים.