This movie should be played loud

דב שטויר הוא אמנם עורך קולנוע עסוק, מבוקש ועטור פרסים, אבל בכל רגע נתון הוא יוותר בשמחה על כל אלה עבור חצי שעה בסאונד צ'ק של פול מקרטני או כדי להספיק להגיע בטיסת לילה להופעה סודית של Sonic Youth בפאב קטן בגלזגו. מסיבות אלה ועוד רבות אחרות, שטויר, בעליו הגאה של אחד מאוספי סרטי התעודה המוזיקליים הגדולים במזרח התיכון, הוא כנראה האדם הראוי ביותר לענות על השאלה מה הופך סרט דוקומנטרי מוזיקלי לקלאסיקה, ואיך זה ששני סרטים דוקומנטריים על אודות אותה להקה שונים כל כך זה מזה.

מאת: דב שטויר

הסרט המדבר הראשון, זמר הג'אז מ-1927, למעשה לא היה סרט מדבר אלא מזמר.¹ למרות זאת הקולנוע מיהר להפוך את הדיאלוג למרכיב הסאונד החשוב. 
התפתחות זו לא הייתה מחויבת המציאות.² ולטעמי, מרכזיוּת הדיאלוג בקולנוע, בעיקר האמריקאי, היא צפויה ומשעממת: ברירת המחדל של הישענות על הקול האנושי כדי להעביר את  הסיפור והחוויה הופכת את הקולנוע לפחות מְאַתגר, הן ליוצר והן לצופה. ואילו צירוף תמונה למוזיקה, בעיקר שירים, יוצר שילוב מנצח, שלצערי נמצא כיום בשימוש מצומצם – בעיקר בסרטים דוקומנטריים שנושאם מוזיקה.

בסוף שנת 1976 החליטו חברי "הלהקה" (The Band) לפרוש אחרי 16 שנות פעילות. הם בחרו לעשות זאת בהופעה חגיגית בחג ההודיה, שתכלול גם אירוח של חברים ממהלך הקריירה שלהם.
הם החליטו להנציח את האירוע בסרט והציעו את הפרויקט למרטין סקורסזה. סקורסזה היה בעברו אחד מעורכי וודסטוק (מייקל וודליי, 1970), וצילם כמה סרטים דוקומנטריים קטנים, אך מעמדו היה מבוסס יותר בקולנוע העלילתי האישי אחרי ההצלחה של נהג מונית (1976).
אף שהיה באותו זמן באמצע הפקת סרט אחר הרגיש סקורסזה שכחובב מוזיקה מושבע אינו יכול לוותר על הזדמנות כזו והחליט לצלם את הקונצרט, ולהפוך אותו לסרט לאחר שיתפנה.

הוואלס האחרון יצא ב-1978, והיה לאחד מפסגות ז'אנר סרטי הרוק הדוקומנטריים. 20 שנה לאחר מכן, בשנת 1997, יצא במסגרת סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית אלבומים קלאסיים פרק שמתעד את הפקת אלבום הסטודיו השני של "הלהקה". זהו פרק ארוך יחסית, בן 75 דקות, ולטעמי הוא הטוב שבפרקי הסדרה.

הוואלס האחרון עונה על כל ההגדרות של קולנוע דוקומנטרי: תיעוד של אירוע ייחודי, הופעה חד-פעמית של להקה שאין עוררין על חשיבותה בהתפתחות המוזיקה האמריקאית של שנות השישים, ואורחים שמרחיבים עוד יותר את הספקטרום – ממאדי ווטרס ועד בוב דילן. וכפי שהתברר בדיעבד, ההופעה הייתה נפלאה. 
סקורסזה החליט שלא ינקוט את טקטיקת "הזבוב על הקיר" שבה נעשה וודסטוק אלא יתערב כבמאי. וכבמאי שהעוצמה הוויזואלית היא צד בולט ביצירתו הוא עשה מהלכים לחיזוק צד זה: הוא הזמין את המעצב בוריס לוין (West Side Story, The Sound of Music), שעבד עמו באותו זמן על ניו יורק ניו יורק, לתת טאץ' ל"לוקיישן" – אולם Winterland בסן פרנסיסקו. וינטרלנד היה אמנם אולם הופעות אגדי, אך מראהו לא התאפיין בשום דבר מיוחד מעבר לבמה שעליה עלתה כל ערב להקה אחרת. לוין בחר להוסיף תפאורה שהושאלה מהאופרה בסן פרנסיסקו ונברשות של אולם נשפים. אלה, בצירוף השם שנבחר להופעה, הוסיפו לאווירת החגיגיות, החד-פעמיות והגרנדיוזיות. הקונטרסט שנוצר בין הבמה הקטנה יחסית שעליה הצטופפו הנגנים, אורחיהם וכלי הנגינה, לבין התפאורה האופראית, היה ייחודי באותה תקופה ונחשב עד היום כאייקון של עיצוב מופע.³
סקורסזה בחר לצלם את הסרט בפילם 35 מ"מ, ולא ב-16 מ"מ כפי שהיה מקובל בקולנוע דוקומנטרי.
החלטה זו גררה גיוס של בכירי הצלמים, בראשם מייקל צ'פמן (נהג מונית, השור הזועם), ששימש כ-director of photography ועיצב את תאורת המופע כתאורה לצילום קולנועי ולא כתאורה בימתית שתתועד בצילום. בין הצלמים אפשר היה למצוא גם את לסלו קובץ' (רסיסי חיים, ניו יורק ניו יורק) ואת וילמוש זיגמונד (מפגשים מהסוג השלישי, צייד הצבאים). 
אמנם סקורסזה הכין על פי רשימת השירים תסריט צילום מדויק ומדוקדק שמפרט, בכל שורה של כל שיר, מה יצולם ובאיזו תאורה, אך ברגע שהחלה ההופעה התמוטטה תכנית הצילום, משום שלא הביא בחשבון את עוצמת הסאונד באירוע: זו הקשתה להעביר במערכת האוזניות הוראות צילום מדויקות לצלמים, וכאן באה לידי ביטוי היכולת האישית של הצלמים, שעקבו ברגש רב אחרי המתרחש על הבמה הן כפונקציה של מיקום הפוקוס והן כפונקציה של קצב המוזיקה. מובן שעמדות המצלמה המקוריות שקבע סקורסזה אפשרו זאת. 
ויזואליה נפלאה זו, שהיא אחת המעלות הגדולות של הסרט, מעוררת התפעלות כפליים כשמביאים בחשבון שהקונצרט היה חד-פעמי, כך שלא היה טייק שני. זאת לעומת סרטי רוק מצוינים אחרים שניכרים גם הם באסתטיקה שלהם, כדוגמת Stop Making Sense של ג'ונתן דמי מ-1984 ו-Madonna: Truth or Dare של אלק קשישיאן מ-1991, שצולמו במהלך סיבוב הופעות ואפשרו בחירת טייקים.

אחרי שסימן וי על ראשס יפהפיים של הופעת רוק מצוינת פנה סקורסזה להפוך את תיעוד הקונצרט לסרט.
הוא זיהה שהאירוע מסמן נקודה חשובה גם בהיסטוריה של מוזיקת הרוק האמריקאית, כיוון שהלהקה עשתה את כל הדרך מהופעות בפאבים מול שני צופים עד להופעות באצטדיונים, והגיעה נקודת המשבר שמאפיינת כל אמן רוק עם הגיעו לגיל 40. ⁴ לכן בחר לשוחח עם חברי הלהקה לא על הסיפור האישי של "איך נפגשנו ואיך התפרסמנו", אלא על התחושות וההווי של חיי הדור הראשון של הרוקנרול – אלה שחוו בזמן אמת את אלביס והראשונים שהגיעו לקריירה שמתקיימת גם בגילאים מאוחרים.

על רקע הכותרת של יונייטד ארטיסטס (החברה שהפיצה את הסרט) מתחילים לשמוע סאונד של דיבורים, שאט אט מתחוורים כהוראת בימוי: "Let’s do it again". אמנם זהו סרט דוקומנטרי, אך גם יש במאי.
הסרט נפתח בתמונת תקריב של כדורי ביליארד צבעוניים על שולחן ביליארד. המצלמה מתרחקת ואנו רואים את ריק דאנקו אומר The object is to keep your balls on the table and knock everybody else’s off. ולצופה ברור שהכוונה אינה כיצד משחקים את המשחק בחדר אלא כיצד משחקים את המשחק של עולם הרוק ושל השואו-ביזנס האכזרי.
אנו עוברים מיד בקאט לבמה שעליה עולה הלהקה, ורובי רוברטסון אומר: "זה השיר האחרון שננגן לכם".  השיר האחרון של ההופעה וגם השיר האחרון שהלהקה תבצע אי פעם.
השיר Don’t Do It הוא שיר רוק קלאסי שבסופו יורדת הלהקה מהבמה, האור כבה והווליום יורד. מוזיקת ואלס עולה. חוזרים לצהרי יום המופע: המצלמה בתוך מכונית שנוסעת בדאון טאון סן פרנסיסקו. מחלון המכונית נשקפות עזובה והזנחה כפי שנראו בערי ארצות הברית באותה תקופה. המצלמה מתקדמת בקאטים. באיזה שלב מגיעים לתור של אנשים הממתינים בעמידה. כבר ערב. שלט ניאון שדולק בחלקו אומר "Winterland". המסך משחיר. על רקע שוט מעוצב שבו זוג בספוטלייט רוקד לצלילי הוואלס, עולות כותרות הסרט.

ההנגדה בין האירועים הפותחים קובעת עבור הצופה את הטון: זהו סרט קונקרטי אך מופשט, רועש אך גם מלנכולי, שואב גם מהעולם הישן וגם מהעולם החדש, מתעסק ביופי ובכיעור, ומדבר על משהו על-זמני.
מכאן ממשיך הסרט באותה צורה. לאחר הכותרות מוצגת ההופעה בסדר כרונולוגי, והדרמה בתוכה היא built in – מרוני הוקינס, שהוא האמן הראשון שהופיעו אתו בשנות החמישים, ויחסית לא התפרסם, ועד לבוב דילן, האחרון שהופיעו אתו, והוא הדמות המפורסמת ביותר.
ההופעה נחתכת לשיחות עם חברי הלהקה ואל צילומים מאוחרים יותר שעשה סקורסזה, של מוזיקה שלא הייתה קיימת בהופעה ומצולמת בצורה עוד יותר מסוגננת, בחלל שחור, עם תאורה מדויקת ודולים ארוכים.
הסאונד של הסרט הוא straight forward. ההופעה הוקלטה באיכות גבוהה גם מתוך כוונה להוציאה כתקליט. הפורמט של דולבי אנלוג כבר היה קיים, כך שאפשר היה להגיע לאיכות סאונד טובה. השחזור לדולבי דיגיטל היה פשוט לביצוע בזכות ההקלטה המקצועית, והכותרת שמקדימה את הסרט היא This film should be played loud.

הפרק בסדרת הטלוויזיה אלבומים קלאסיים העוסק בהקלטת האלבום השני של "הלהקה", הוא משהו שונה לגמרי. הוא מפרק את השלם לגורמיו, בודק אותם ומבהיר אותם. הוא ענייני, נקודתי, מתקדם באופן לוגי.
הפרק מורכב מראיונות עם ארבעת חברי הלהקה שנותרו בחיים, האנשים שעבדו אִתם באותה תקופה, וכמה מרואיינים חיצוניים שמבחינה דרמטית מתַקְּפים את חשיבות האלבום, שכן חשיבותה ההיסטורית של ה"באנד" גדולה לאין שיעור מההצלחה הכלכלית והפופולריות שזכו לה. 
תחילתו של הפרק בנאלית מאוד: ג'ורג' הריסון ואריק קלפטון מסבירים למה לדעתם ה"באנד" היא להקה חשובה ומה חשיבותו של התקליט. משם עובר הפרק להקדמה שממקמת את הצופה בזמן ההתרחשות. על תמונות סטילס מהתקופה (התקליט הוקלט ב-1968, העבודה עליו החלה בוודסטוק, באפ-סטייט ניו יורק, כהמשך העבודה על התקליט הראשון, ועברה בהמשך ללוס אנג'לס).
מכאן עובר הסרט לבחון את השירים שמהם מורכב התקליט. הוא עושה זאת על ידי שיחה עם חברי הלהקה, כשהם מפרקים את הערוצים של השירים ומסבירים אותם או מדגימים בנגינה כיצד השירים עובדים. במקביל, טכנאי ההקלטות והמפיק נותן גם הוא פרספקטיבה יותר רחבה על חשיבות השירים ומצטרף אל חברי הלהקה בפירוק השירים. בנוסף לכך מוצג ליין היסטורי של מנהל הלהקה דאז, שמתאר את הפן ההפקתי יותר של השתלשלות האירועים. צלם העטיפה מספר על צילום העטיפה, וכן יש קומנטרי של כמה מוזיקאים צעירים יותר בנושא חשיבות האלבום והלהקה. בין כל אלה משובצים קטעי ארכיון מתקופת ההקלטות ומהופעות מאוחרות יותר של הלהקה, וכן הקלטות סולו שבוצעו בזמן צילומי הפרק. לקראת סופו חוזר הפרק לאמירות כלליות יותר על חשיבות הלהקה בכלל וחשיבות תקופת ההקלטות של האלבום עבור הלהקה בפרט, וכיצד במבט לאחור הם רואים את תחילת דרכם.

מכיוון שעסקינן באלבום מופת ובאנשים אינטליגנטיים, פירוק השלם למרכיביו הוא מרתק. הדוגמאות המוזיקליות מחכימות ואף מרגשות, למשל כשריק דאנקו מבצע גרסה אקוסטית של אחד משירי התקליט – When You Awake. זהו ביצוע מלא תשוקה שבהחלט ראוי להיות מונצח על גבי תקליט.

העריכה חותכת בין נגינת המוזיקה מערוצי התקליט, הביצועים מההופעות, וביצועי הסולו החדשים, ואף ששום שיר לא מושמע בשלמותו, מתקבל פסיפס מרתק על ידי שבירה והמשכיות של השירים בתקופות שונות.

התקליט עצמו הוא כה נפלא גם בזכות איכות השירים וחשיבותם התרבותית אך גם בזכות צורת הנגינה הייחודית שאפיינה את הלהקה: כל אחד מחבריה ניגן בכמה כלים, לא היה זמר מוביל קבוע, ונגן הקלידים גארת' הדסון פיתח צורות נגינה ייחודיות. לכן, בשונה מפרקים אחרים בסדרה, שבה השיחות על המוזיקה הן "כיצד חתרנו והגענו לשלמות" (לדוגמה הפרק⁵ העוסק ב-Aja של Steely Dan) או "כיצד הצלחנו כנגד כל הסיכויים" (לדוגמה הפרק העוסק ב-Paranoid של Black Sabbath), בפרק זה השיחה היא "מאילו דברים מוזרים מורכבת המוזיקה", והיא מרתקת לאין ערוך. פירוק זה לגורמים גם מקשר את היצירה של ה"באנד" אל שורשי המוזיקה האמריקאית,⁶ ומסביר מאין באו ולאן הם מוליכים את המוזיקה.

באיזשהו שלב בדבריו של רובי רוברטסון על מורכבות השירה באחד השירים, הוא מעיר שמעולם לא הצליח להבין כיצד לבון הלם מצליח לשיר ולתופף באותו זמן, כאשר את שניהם הוא עושה בתאווה גדולה. ואז קאט אל לבון הלם, שמספר שדווקא מאוד עוזר לתופף כאשר שרים, כי כך הוא יכול לשים את ההדגשים של התופים בין המילים, מבלי לעלות אחד על השני, ומצד שני, כשהוא מרגיש שהשירה קשה לו, הוא יכול לכסות בעזרת המצילות על מקומות בעייתיים. 
מכאן חותך הפרק אל ג'ים קלטנר (מתופף סשנים אמריקאי ידוע משנות השבעים ואילך) שמסביר את צורת התיפוף המוזרה והייחודית של לבון הלם, ולסיכום כל זאת מוצגת דוגמה נפלאה מתוך "הוואלס האחרון", שבה הלם שר ומתופף.

זוהי שיחה על דברים קונקרטיים מאוד, שמנסים לענות על שאלה באופן מדויק ומסביר ככל האפשר.
כפי שצוין קודם, בסרטו של סקורסזה אין שיחות על נושאים טכניים כגון זה, והתשובות אינן בהכרח מסבירניות, אך כן בונות תמונת עולם. לדוגמה, לשאלה what can you say about women on the road, שמופנית אל כל חברי הלהקה יחד, אף אחד מהם לא עונה לעניין והתשובות לא היו מתקבלות כתשובות מספקות להיכלל בסדרת הטלוויזיה, אך בסרט, שהוא בעל ממד יותר אפי, הן הדבר הנכון ואנו למדים מהן יותר מאשר מהפרטים.

כל מה שתואר לעיל מראה כי שני הסרטים עונים להבדל הסטריאוטיפי בין יצירה קולנועית ליצירה טלוויזיונית: הוואלס האחרוןהקולנועי ניחן באורך נשימה, באווירה, בשרטוט הלך רוח של תקופה, וכל זאת תוך שימוש רב במוזיקה ובאימאז' קולנועי חזק ושימוש מועט במלל. כל זה יוצר חוויה רגשית חזקה.
הסרט הטלוויזיוני הוא ההפך מכך: מבחינה ויזואלית הוא סביר אך לא יותר, והמוזיקה, על אף היותה אינהרנטית, היא משנית למלל הרב שהפרק נשען עליו. הוא עובד הרבה יותר במישור האינפורמטיבי-שכלתני. 
עם זאת, איכות הביצועים האקוסטיים שצולמו לצורך הפרק מעלה אותו מרמה אינפורמטיבית ומוסיפה לו רובד של רגש שלרוב לא קיים בשאר פרקי הסדרה. 
כך מחדדים שני הסרטים את ההבדל בין הקולנוע הדוקומנטרי לטלוויזיה הדוקומנטרית ואת הערך הייחודי של כל אחד מהם, שמשלימים זה את זה. 
ולכל צופה תהיה תשובה משלו לשאלה איזו הצגת דמות עדיפה בעיניו: של מייקל קורלאונה או של טוני סופרנו.⁷