"המזח"

מאת: כריס מרקר.

מקור בעברית: הקול והמבט, ורד לב-כנען ומיכל גרובר פרילדלנדר (עורכות). פטיש, 175-80. תל-אביב: רסלינג, 2002.

תרגום: מור קדישזון. באדיבות רסלינג ואיציק בנימיני. התרגום המלא של תסריט המזח. תרגום: מור קדישזון. מתוך Chris Marker, La Jetée: ciné-roman, New York: Zone Books, 1992 . זכויות התרגום באדיבות המחבר.

 

 

 

זהו סיפורו של אדם, שתמונת ילדות השאירה בו את חותמה.

האירוע האלים שזעזע אותו,

ושאת משמעותו יוכל להבין רק שנים מאוחר יותר

התרחש על המזח הראשי של אורלי,

שנים ספורות לפני תחילת מלחמת העולם השלישית.

 

בימי ראשון נהגו ההורים לקחת את ילדיהם לאורלי לראות את המראות המטוסים.

מאותו יום ראשון מסוים הילד, שאת סיפורו אנחנו מספרים, יזכור את השמש הקפואה, את הרקע הפרוש בקצה המזח

ופנים של אישה.

דבר אינו מבדיל זיכרונות מרגעים אחרים:

מאוחר יותר הם תובעים היזכרות בהראותם את הצלקות שהותירו.

פנים אלה שראה היו תמונת עידן השלום היחידה ששרדה את המלחמה,

האם באמת ראה את אותם פנים,

או אולי בדה את רגע הרוך הזה כדי שיגן

ברגע הטירוף שעמד להתפרץ?

 

הרעם הפתאומי, תנועת האישה

הגוף המתמוטט, זעקות האנשים על המזח, מטושטשים מן הפחד.

מאוחר יותר הבין שראה איש מת.

וזמן מה אחר כך נחרבה פריז.

רבים מתו. היו שראו עצמם כמנצחים. אחרים נלקחו בשבי.

אלה ששרדו השתקעו ברשת מחילות מתחת לשָאיוֹ.

פני השטח של פריז, וללא ספק גם של מרבית העולם, לא אפשרו מגורים, נגועים ברדיואקטיביות.

המנצחים משלוּ על ממלכת חולדות.

השבויים נלקחו לניסויים, שנראה היה שעוררו עניין רב עבור אלו שעסקו בהם.

עם תום הניסוי, אחדים היו מאוכזבים, אחרים מתו או השתגעו.

יום אחד הם באו לקחת מבין השבויים שפן ניסויים חדש –

זהו האיש, שאת סיפורו אנחנו מספרים.

הוא פחד. הוא שמע על מִנהל הניסויים. הוא הכין את עצמו למפגש עם המדען המשוגע, דוקטור פרנקנשטיין.

במקום זאת, הוא פגש אדם חסר כל להט שהסביר לו, ביישוב הדעת, שנחרץ דינו של המין האנושי.

שהמרחב היה מחוץ לתחום, ושהאפשרות היחידה לשרוד קשורה בזמן.

חור בזמן, ואולי יהיה אפשר להעביר דרכו אנשים חיים, תרופות, מקורות אנרגיה.

זו הייתה מטרת הניסויים: לשגר שליחים אל תוך הזמן, לקרוא לעבר ולעתיד לבוא לעזרת ההווה.

 

 

אולם רוח האדם נרתעה מן הרעיון. להתעורר בזמן אחר, פירושו להיוולד פעם נוספת כאדם בוגר. ההלם היה גדול מדי.

לאחר ששיגרו לאזורים שונים בזמן גופים נטולי חיים או מחוסרי הכרה, התרכזו כעת הממציאים באנשים שניחנו בתמונות מנטליות חזקות במיוחד.

אם הם מסוגלים לדמיין או לחלום זמן אחר, אולי הם יצליחו לחיות בתוכו.

משטרת המחנה ריגלה אפילו אחרי החלומות.

איש זה נבחר מבין אלפים אחרים, בשל הקיבעון שהיה לו לתמונה מן העבר.

בהתחלה, אין עושים דבר חוץ מלעקור אותו מזמן ההווה ומסד העינויים שלו.

מתחילים מחדש.

האיש לא מת, לא משתגע. הוא סובל.

ממשיכים.

ביום העשירי לניסויים מתחילות לצוף תמונות כמו וידויים.

בוקר של עידן שלום.

חדר של עידן שלום, חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. ציפורים אמיתיות. חתולים אמיתיים. קברים אמיתיים.

ביום השישה עשר, הוא נמצא על המזח. ריק.

לעתים, הוא מרגיש מאושר, אבל אחרת.

פנים של אושר, אבל שונות.

חורבות.

בחורה שאולי היא זו שאותה הוא מחפש. הוא חולף על פניה במזח.

היא מחייכת אליו מתוך מכונית.

תמונות אחרות מופיעות, מתערבבות בתוך אותו מוזיאון, שאולי הוא מוזיאון הזיכרון שלו.

ביום השלושים הפגישה מתרחשת.

הפעם הוא בטוח שהוא מזהה אותה.

זה למעשה הדבר היחיד שהוא בטוח בו בעולם הזה, חסר התאריך, שמדהים אותו קודם כל בזכות השפע שלו.

הוא מוקף חומרים מופלאים : זכוכית, פלסטיק, ספוג.

כאשר הוא מתנער מן ההיקסמות שלו, האישה נעלמה.

האנשים שעורכים את הניסוי מגבירים את שליטתם, הם שולחים אותו חזרה למסלול. הזמן נגלל מחדש, הרגע חוזר.

הפעם הוא נמצא לידה, הוא מדבר אליה. היא מקבלת את פניו ללא כל פליאה.

אין להם זיכרונות, אין להם תוכניות.

הזמן טווה את עצמו סביבם בפשטות. טעם הרגע שהם חיים והסימנים על הקירות הם ציוני הדרך היחידים שלהם.

 

 

מאוחר יותר הם נמצאים בגן. הוא נזכר שהיו פעם גנים.

היא שואלת אותו על השרשרת שלו, שרשרת הלוחם של המלחמה שעוד תפרוץ. הוא ממציא הסבר.

הם מטיילים. הם עוצרים מול גזע של עץ סקוויה מכוסה בתאריכים היסטוריים.

היא הוגה שם זר שהוא אינו מבין. כמו בתוך חלום, הוא מורה לה על נקודה מעבר לעץ, ושומע את עצמו אומר: "משם אני בא…"

…והוא נופל, מותש. ואז שוטף אותו גל נוסף של זמן. אולי נותנים לו זריקה נוספת.

כעת היא ישנה בשמש.

הוא יודע שבעולם הזה – אליו חזר לזמן מה רק כדי להישלח אליה שוב – היא מתה.

היא מתעוררת, הוא שוב מדבר אליה. האמת מוזרה מדי מכדי להאמין לה, אבל הוא שומר על תמציתה:

ארץ רחוקה, מרחק גדול שיש לעבור. היא מקשיבה לו מבלי לצחוק.

האם זה אותו היום? הוא כבר אינו יודע. הם עוד יעשו אינספור טיולים כאלו, שבמהלכם יעמיק ביניהם אמון שאינו זקוק למילים, אמון מוחלט, בלי זיכרונות, בלי תוכניות.

עד לרגע שבו חש שניצב בפניהם מחסום.

כך נסתיימה לה סדרת הניסויים הראשונה.

זו הייתה תחילתה של תקופת ניסיונות, שבה הוא יפגוש אותה ברגעים שונים.

לעתים הוא פוגש אותה מול הסימנים שלהם. היא מקבלת את פניו בפשטות. היא קוראת לו רוח הרפאים שלה.

יום אחד נראה שהיא מפחדת. יום אחר היא רוכנת לעברו.

הוא אף פעם לא יודע אם הוא מתקדם לעברה, או אם מקדמים אותו. אם הוא ממציא, או אם הוא חולם.

בסביבות היום החמישים הם נפגשים במוזיאון מלא בחיות נטולות זמן.

עכשיו המטרה ברורה לחלוטין. משוגר לרגע הנבחר, הוא יכול להישאר שם ולנוע בקלות.

גם היא נראית מאולפת. היא מקבלת בטבעיות את הביקורים של המבקר הזה, שמופיע ונעלם, שנמצא, מדבר, צוחק אתה, שותק, מקשיב לה והולך.

כאשר הוא חוזר לאולם הניסויים, הוא מרגיש שמשהו השתנה.

 

 

מנהל המחנה היה שם. מהדיבורים ששמע סביבו הבין שכעת, אחרי הצלחת הניסויים על העבר, מתכוונים לשגר אותו אל העתיד.

ההתרגשות לקראת הרפתקה שכזו גרמה לו לשכוח לרגע שהפגישה במוזיאון הייתה הפגישה האחרונה.

העתיד היה מוגן יותר מן העבר.

לאחר עוד כמה ניסיונות כואבים הוא נסחף בסופו של דבר בגלים של עולם העתיד.

הוא עבר דרך פלנטה חדשה, פריז הבנויה מחדש, עשרת אלפים שדרות בלתי מובנות.

חיכו לו שם אנשים. הפגישה הייתה קצרה.

הם, כמובן, דחו את סיגי המתכת האלה, שרידים מתקופה אחרת.

הוא דקלם את השיעור שלמד: מכיוון שהאנושות שרדה, היא לא יכלה לשלול מעברה שלה עצמה את האפשרות לשרוד.

הסופיזם הזה התקבל כהסוואה של הגורל.

נתנו לו סַפָּק כוח חזק מספיק כדי להחזיר לפעולה את כל התעשייה האנושית.

ושערי העתיד שוב נסגרו.

זמן מה לאחר שובו, העבירו אותו לחלק אחר של המחנה.

הוא ידע שהסוהרים שלו לא יחוסו עליו. הוא היה כלי בידיהם, תמונת הילדות שלו שימשה כפיתיון על מנת להתאים אותו לצורכיהם, הוא ענה על הציפייה שלהם ומילא את תפקידו.

הוא ציפה כעת לחיסולו, כשבקרבו הוא נושא עמו, היכן שהוא, זיכרון של זמן שנחווה פעמיים.

בהיותו שרוי עמוק בדמדומי הנפש, הוא קיבל הודעה מאנשי העתיד. גם הם נסעו בזמן, וביתר קלות.

עכשיו הם היו כאן, והציעו לו לקבל אותו אליהם. אולם הבקשה שלו הייתה אחרת: יותר מאשר עתיד שָלֵו, הוא ביקש שיחזירו אותו לעולם ילדותו ולאישה הזו שאולי חיכתה לו.

 

שוב, על המזח הראשי של אורלי, באותו יום ראשון חם שלפני המלחמה, שם יוכל כעת להישאר.

מסוחרר מעט, הוא חשב כי הילד שהוא היה אמור להימצא כאן יחד אתו, מביט במטוסים.

אולם קודם כול הוא חיפש פני אישה בקצה המזח.

הוא רץ לקראתה.

וכאשר הבחין באיש שעקב אחריו מאז המחנה התת-קרקעי, הוא הבין שאי-אפשר לברוח מן הזמן, ושהרגע הזה שניתן לו לראות כשהיה ילד, ושלא חדל לרדוף אותו, היה רגע מותו שלו.