על גיליון – עריכה

זה גיליון מיוחד שלא היה כמותו בתקריב בשתיים עשרה שנות קיומו של המגזין. אשר טללים עורך הסרטים הנודע, הבמאי רב הפרסים והמורה הדגול, שערך את הגיליון, נפטר במהלך העבודה ממחלת הסרטן.

ברטרוספקטיבה שערכו לאשר טללים לפני מספר שנים בסינמטק ירושלים, הוא כתב:

"קולנוע הוא הידיד הקרוב והאינטימי שלי שאוחז בידי לאורך מסע החיים שלי ומסייע לי להתבונן בהם, לנסות להבין אותם ולהתמודד איתם בעזרת הקולות והתמונות. תמיד האמנתי וקיוויתי שדרך האישי אגע באוניברסלי. הרגשתי תמיד שהמסע הפרטי שלי – כילד שנולד בטנגיר, עיר בינלאומית בצפון מרוקו, גלה משם לספרד, עלה לארץ בגיל עשר וחצי, התחנך בבני ברק, שירת בגולני, איבד חברים רבים בקרבות ברמת הגולן ובחרמון ואת אחיו, שלום קרלוס, בחווה הסינית – עובר בשבילים רבים שבהם עוברים מסעותיהם של רבים בחברה הישראלית. קשה לי להאמין שהייתי מסוגל לשרוד את מסע החיים שלי ללא הרפלקציה של המסע הקולנועי שלי. בהזדמנות הזאת, כשאני מתבונן בסרטים שלי, שחלק מהם עומדים להיות מוקרנים ברטרוספקטיבה, הם נראים לי כסרט אחד ארוך המחולק לפרקים רבים, תחנות רבות לאורך מסע חיי".

פגשנו את אשר לפני כשנתיים כשחזר לישראל לאחר שנים ארוכות בלונדון. הוא היה כהרגלו מלא תוכניות וכריזמה עצומה. אחת התוכניות הייתה לערוך גיליון של תקריב בנושא עריכה. הוא הדגיש שלעורכים יש המון מה לספר על מלאכת הקולנוע והם תמיד נשארים בצל, מאחורי הקלעים. הסכמנו מיד. לפני כעשרה חודשים, כשהגיע הזמן להתחיל לעבוד על הגיליון התקשרנו לאשר. הוא סיפר ששב חזרה ללונדון, הוא חלה בסרטן אבל כרגע הוא לאחר ניתוחים וטיפולים ומרגיש מצוין. אשר היה כהרגלו נלהב והתחיל לעבוד במהירות עצומה על הגיליון. הגיליון היה כמעט גמור כשהמחלה חזרה באלימות גדולה, המשכנו להתכתב באינטנסיביות גם כשלא יכול היה כבר לדבר, כל פסקה ופסקה הייתה חשובה לו והוא המשיך לערוך את הטקסטים ולשוחח עם העורכים עד ימיו האחרונים.

גיליון 24 של תקריב בנושא עריכה הוא היצירה האחרונה של אשר טללים שעסק רגשית, אינטלקטואלית ומקצועית בשאלה של עשיית סרטים כל חייו.

יהי זכרו ברוך

רן טל, ענת אבן

חורף 2022

אשר טללים

כשהצעתי לרן וענת, עורכי כתב העת תקריב לערוך גיליון על עריכה דוקומנטרית, הכוונה שלי הייתה שכל המאמרים בגיליון הזה ייכתבו על ידי עורכים ושכל הראיונות יהיו עם עורכים.

עולם הקולנוע מלא באנשים אינטלגנטים, כשלחלק עצום מהם כישרונות כתיבה יוצאי דופן. ישנם כמובן גם אנשי ביקורת ותיאוריה רבים שכתבו וכותבים דברים מרתקים על עריכת סרטים. באפן מוזר דווקא העורכים לא נוהגים להתבטא בכתיבה מקצועית. נשאלת השאלה מדוע?

זה מפתיע כי אחד הכלים החשובים ביותר של העורך.ת הוא המילה. היחסים המיוחדים שבין העורך/ת והבמאי.ת מתבססים על מציאת שפה משותפת וקומוניקציה. לכל אחד מהצדדים יש לעיתים גישה מעט אחרת על עיצוב החומר שברשותם, לעיתים שני הצדדים עדיין מגששים באפלה בתחילת הדרך – במיוחד בסרטים תיעודיים – והדרך היחידה להאיר ולגלות את הסרט הוא על ידי שיחות ארוכות שבהן יש ניסיון משותף לחלוק רעיונות, לשתף זה.ו את זה.ו ברעיונות, לעתים אפילו לחלוק על הרעיון של האחר.ת, ואולי להציע פתרון טוב יותר, או להשתכנע שאכן הרעיון המקורי טוב מאוד, ואז לתרום את כל הכישרון האישי כדי לבצע אותו בצורה המבריקה ביותר. כל משא ומתן של תהליכי העריכה דורש מהעורך.ת מיומנות גם בביטוי נהיר ומדויק של הנימוקים לתפיסה שלו.ה, של הרעיונות וכו'. זה רק מוכיח את התחושה שלי שמבין אנשי הקולנוע העורכים.ות הם.ן דווקא מהבולטים ביכולת הביטוי המילולית שלהם.ן על קולנוע בכלל, ועל עריכה בפרט.

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע לרוב אנחנו לא קוראים בכתבי קולנוע את דבריהם.ן של עורכים.ות? כמובן שלשאלה זו יכולות להיות תשובות רבות, ואף לא אחת תהא מדעית. אבל כיוון שבעריכה אנחנו עוסקים, תחום שבו לאינסטינקט יש חשיבות רבה, אני יכול לשער חלק מהסיבות שמסבירות זאת:

1) עריכת סרט היא אינטנסיבית מאוד. העורך.ת עובד.ת שעות רבות, לעתים חודשים ואולי שנים, ואין לה.ו זמן ואולי גם לא סיבה לשבת ולארגן מחשבות על העבודה שנעשתה. בנוסף לכך, רוב העורכים.ות עוברים.ות מסרט לסרט, לעיתים אפילו עובדים.ות במקביל על כמה סרטים, כך שנותר מעט פנאי ברשותם לכל עיסוק אחר.

2) העריכה היא סוג של כתיבה קולנועית. היא אמנם בעלת ממדים רבים, מורכבים ומורחבים, אבל העורך.ת יכול.ה לחיות עם תחושה שהוא.יא כן עוסק.ת בכתיבה, והמאמר שלו.ה הוא הסרט.

3) ניתוח תהליכים של עריכה דורש לעיתים כניסה מעמיקה ליחסים המיוחדים שבדיאלוג בין הבמאי.ת והעורך.ת בחדר העריכה, לעיתים חשיפה של רגעים ותהליכים דיסקרטיים, כמו סודות מהתא המשפחתי, שהעורך.ת מרגיש.ה מחויב.ת לא לחלוק אותם עם אחרים, אלא לשמר אותם בסודיות בינו ובין הבמאי.ת.

4) אבל נראה לי שהסיבה החשובה ביותר לכך שאנחנו העורכים.ות לא כותבים על תהליך העריכה היא שלרוב אין צורך במאמר, אין סיבה משמעותית להתאמץ לכתוב מאמר – כי אין לכך קהל, כי אין במה מתאימה.

חשבתי שהגיליון הזה של תקריב ישמש במה כזאת, הזדמנות יוצאת דופן לעורכים.ות לארגן את מחשבותיהם.ן במילים ולהשמיע אותן בקול רם – במאמר או בראיון.

ואכן, הופתעתי באיזו שמחה ומהירות נענו העורכות והעורכים שפניתי אליהם.ן לשתף בהגיגים ומחשבות את קהל הקוראים במאמר כתוב או בראיון.

חשבתי שיהיה מרתק לקרוא מגוון של נקודות מבט של עורכים ועורכות ישראלים וגם מחוץ לישראל. בגלל אופיו המיוחד של תקריב, ההדגש הוא כמובן על עריכה של סרטים תיעודיים. נילי פלר החליטה לכתוב על וריאציות מוזיקליות בעריכה תוך הבאת דוגמאות מרתקות מסרטים שונים שערכה.

זוהר סלע כותב על החוויה שלו בעריכת ארץ בראשית, סרט הטבע הישראלי היחיד שתוכנן להקרנה על מסכי הקולנוע. הסרט צולם במשך עשרים שנה אבל אף קרן לא רצתה לתמוך בו ואף מפיץ לא התעניין בו. זוהר מספר איך התגייס לעריכה ולבסוף הסרט הוקרן בקולנוע לכמאה אלף צופים.

יעל פרלוב כותבת את הניסיון שלה בעבודה עם חומרי ארכיון, החל משנות השמונים, כשהייתה אסיסטנטית עריכה של שואה של קלוד לנצמן – שם היה איסור חמור על שימוש בחומרי ארכיון – ועד הסרטים שהפיקה וערכה, שבנויים במלואם על חומרי ארכיון.

אריק להב-ליבוביץ כותב איך לשמר את כוחם הייחודי של הראשס תוך תהליך העריכה, ומביא דוגמאות לכך מסרטיו. הוא גם מוסיף על השחקן הדוקומנטרי ועל כוחו של הקולנוע האנכי – מושג יחסית חדש. אורון אדר כותב במקוריות רבה על האוטונומיה של העורך.

יש בגיליון שלושה ראיונות. הראשון הוא עם ז'ואל אלקסיס ובו היא מתארת את המסע המרתק של עשיית הסרט, ואת הרבדים הרבים של מחשבת העריכה ביצירתו של אפוס קולנועי בעבודתה עם שלומי אלקבץ על מחברות שחורות. לטעמי, סרט זה הוא אחת היצירות המרתקות ביותר של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, סרט שנערך במשך ארבע שנים ושמצדיק ביותר את הצורך להוסיף לעורכת את התואר של שותפה לכתיבת התסריט. לדעתי, רוב העורכים.ות של סרטים תיעודיים צריכים לקבל קרדיט זה, ובהזדמנות הזאת אני קורא כאן לבמאים ולכותבי התסריט לקבל את ההצעה הזאת. הראיון היה מסע מרתק עבורי. נחשפו בו שוב ושוב פניני עריכה בתמונה, בעיצוב הקולות ובשימוש המוזיקלי המפעים של הסרט. זהו מעין מאסטר קלאס על עריכה.

עד כאן אשר הספיק לכתוב. זוגתו, רונית יואלי טללים, מצאה את הטקסט על המחשב שלו ושלחה אותו אלינו אחרי מותו.

אשר לא הספיק לכתוב שקיים עוד שני ראיונות עם עורכים ותיקים שהוא העריך מאוד, דיוויד שאראפ הבריטי ווולטר מרץ' האמריקני. שניהם משתפים אותו בתהליכי העבודה שלהם, באהבה שלהם לקולנוע ולמלאכה שהם עושים משך עשרות שנים. שני הראיונות האלה חותמים את הגיליון.

תודה לקרן רבינוביץ' ולפורום הדוקומנטרי שתומכים בתקריב לאורך כל השנים.

אנחנו מקווים שתהיה לכם קריאה מהנה,

רן וענת

אשר טללים

1950–2022