ריאיון עם אבנר פיינגלרנט

במסגרת הדיונים בינינו על הגיליון הנוכחי שעוסק ב"מקום", הרגשנו שזה הזמן הנכון לפגוש את אבנר פיינגלרנט, המנהל והרוח החיה מאחורי המחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. אבנר, יוצר, במאי קולנוע דוקומנטרי, איש חינוך ואיש חזון של פרויקטים עצומים, הקים במכללת ספיר בית ספר לקולנוע וטלוויזיה שגם אנחנו שותפים לו בעשר השנים האחרונות. קבענו בתל אביב אצל ענת. אבנר, שתמיד מכריז על סלידתו מהכרך, נאלץ להגיע ולחפש חצי שעה חניה כתל אביבי מצוי. סיכמנו שנדבר על מקום, על קהילה ועל קולנוע.

מתי עלה בך הצורך, או מתי הגעת למסקנה שצריך להקים בית ספר לקולנוע במכללת ספיר?

אתם נותנים לי הרבה מאוד קרדיט ללא הצדקה. אני חושב שאני לא אדם שפועל ממחשבות. אני חושב שאני פועל מדחף.

זה הזמן להתחיל לנרטב את החיים לאחור.

אני יכול בדיעבד להגיד הרבה דברים, אבל לא פעלתי מהמקום הזה, אני פועל באמת מאינטואיציות והתאהבויות. ורק כשאני מתחבר להרפתקה אני נמצא שם. וכשהיא נגמרת אני הולך. זה מעניין, זה אופי מוזר כזה שלמדתי להקשיב לו. אבל לשאלתכם: אני ורן למדנו יחד באוניברסיטת תל אביב, עבדנו יחד ואפילו שיתפנו פעולה בכל מיני סרטים. במהלך הלימודים גרתי בתל אביב ובשלב מסוים, כשנולדה בתי הבכורה, חזרתי לברור חיל, הקיבוץ שגדלתי בו. הגענו לקיבוץ, ואמרתי להם שמה שאני רוצה לעשות הוא לארגן מחדש את מערכת החינוך. אין לי מושג למה. אבל אולי בדיעבד אני יכול להסביר שהייתה לי תחושה שאני רוצה להפוך את הילדות של הילדים שלי לסוג של רחם או גן עדן. זו הייתה המוטיבציה הבסיסית, ובאמת בשנתיים בניתי מערכת חינוך. עבדתי עם תינוקות, ילדים, בניתי מערכת חינוך. זה היה קיבוץ במשבר, בהתרסקות מוחלטת. וזה מה שעשיתי. הלכתי לקיבוץ הכי מסכן בעולם, הכי עני, שהיה מצוי במשבר הכי עמוק, ואמרתי: אני גם גר פה וגם מגדל פה ילדים. אחרי שנתיים זה נגמר לי וכבר לא יכולתי להמשיך בעבודה החינוכית. המשכתי ללוות את מה שבניתי, זה התבסס, התייצב, וגם ברור חיל התחילה להשתנות, ומשם הלכתי לעבוד בטלוויזיה אצל ירון לונדון, לעשות כתבות.

בוא נחזור רגע לעניין הקולנוע. מלבד החזון החינוכי-קהילתי שמלווה אותך המון שנים, הטריגר להכל היה התשוקה לקולנוע. היכן התאהבת במדיה הזו?

לא תאמינו, אבל זה התחיל כשעבדתי כנהג משאית. אחרי הצבא הייתי נהג משאית של תאורה, עבדתי בסרטים קטנים ובסרטים גדולים במשך שנה, ואני חושב ששם הייתה ההתאהבות הגדולה בקולנוע, בעיקר באור ובצילום. התחלתי לעבוד עם התאורנים, שרוב הזמן היו מסטולים ושמחו לכל כוח עבודה שעושה במקומם את הדברים, ודרך זה התחלתי להיות תאורן ו-best boy וממש עבדתי בפיצ'רים ענקיים, הפעלתי ארקים, ממש נגעתי באור. בהמשך, לאחר שטיילתי תקופה ארוכה במזרח, עברתי לעבוד כדייג בניו יורק. זה מקום קשה מאוד, אתה יוצא לים בכל פעם לשלושה שבועות, אין לך מושג אם תחזור משם, העובדים היו בספקטרום של הקו קלוקס קלאן או סתם רד נקס, אנשים ממש קשים. הדרך היחידה לשרוד את המסעות הייתה המבט הנוסף, מעין מצלמה שמצלמת ומראה את מערכות היחסים בתוך הכלא הצף הזה. החיבור בין אנשים קיצוניים וטבע קיצוני תמיד ריתק אותי. הבנתי אז שקולנוע דוקומנטרי מעניין אותי. חזרתי לארץ, עבדתי בשדה בקיבוץ, נדדתי. לחוג לקולנוע בתל אביב הגעתי כמעט בן שלושים. לא דמיינתי שאני יכול או ראוי לעסוק באמנות, כנראה בגלל זה הוספתי גם פסיכולוגיה, כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד. כאמור, כשסיימתי את התואר הקמתי את מערכת החינוך בקיבוץ וגידלתי את הבת הבכורה שלי, ואחרי שנתיים שוב עזבתי והלכתי לעבוד בערוץ השני אצל ירון לונדון, עשיתי כתבות טלוויזיה, בדרך כלל הצעתי נושאים שקשורים לפריפריה. אף פעם לא בתוך תל אביב, לא במרכז ההגמוני. אחרי שנה הציעו לי לעבוד ככתב קבוע בערוץ 2. אני זוכר ששלום קיטל הציע לי הרבה כסף כדי לעשות כתבות כל שבת. אמרתי שאני לא רוצה, והלכתי. אבל נולד מזה סרט, הסרט שעשיתי עם האנתרופולוגית מאיה בר על עקורי בירעם,ראשון יהיה אחרון (1997), שהיה סרט יפה. מצד אחד הרגשתי שאני נוגע בעולם שעניין אותי, מצד שני הרגשתי שאני במקום הלא נכון. נגמר הסרט, הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים ובערוץ 2, ושלושה חודשים לא יצאתי מהבית. הרגשתי מוזר. איך זה יכול להיות שאני עושה את הדבר שהכי רציתי, מפיק עצמאי, מגייס כסף, מביים את הסרט איך שאני רוצה, איך שאני חולם, עם ולנטין בלנוגוב הצלם הרוסי שאז עבדתי אתו. הכל היה טוב, וכלום לא היה טוב. אבל כלום, זאת אומרת הרגשה של חורבן.

למה?

הרגשתי שהפער בין מה שרציתי לבין מה שאני עושה הוא עצום. מה שרציתי היה בלתי אמצעיות. זה כמעט לבוא בלי המצלמה, כמו שאני נוהג לטייל ופוגש אנשים והם מספרים לי סיפורים נפלאים, ותהליך עשיית הסרט הורס את זה. זה הופך להיות מובנה, מעובד, משהו שהוא לא נכון בשבילי. תוסיפו לזה לנסוע כל יום לתל אביב כדי לערוך, לשלם הון תועפות על עריכה, לשלם הון תועפות לצוות, להתעסק עם צוות, הכול היה נראה לי יותר מדי. אני צריך להיות חופשי ודינמי, ולא כבול למסגרות. בתחושה הזו עזבתי הכל וחזרתי לקיבוץ וחיכיתי שהכוחות יתחדשו ואגלה משהו. אחרי כמה זמן התחלתי לעבוד על כמה סרטים תיעודיים, עלילתיים וניסיוניים, אחד הקיצוניים בהם היה על יונה וולך ורחל. ממש סרט הזוי לגמרי שנשאר על הנייר. באותה תקופה פגשתי את מכבית, ומשם נולדו הסרטים אווה (2002) וגברים על הקצה – יומן דייגים (2005). באותה תקופה גם אבי נפטר והתחלתי לצלם סדרה של יומנים. גרתי בדרום בלי פרנסה, חולם לעשות סרטים, מדמיין את עצמי מין נווד עם מצלמה על הגב שמשוטט ומוצא את האנשים שהוא אוהב, מתאהב בהם ומצלם ועושה מזה סרט. זה היה בפנטזיה שלי. זה מה שחלמתי, זה מה שהרגשתי, לא שום דבר אחר.

רצית לעשות סרטים מהמסעות שלך.

סרטי מסע שמתהווים תוך כדי שוטטות ללא תחקיר. ככה כל החיים טיילתי. אתה נצמד למקום כי אתה מרגיש משהו, ואתה מוצא את האנשים. זה מה שאני עושה עכשיו בדרום הר חברון, במדבר, עם המתנחלים, הפלסטינים והמבריחים. ככל שאני מתבגר אני מוכן ללכת עוד יותר רחוק עם השיטה ופחות להיצמד למבנים אורתודוקסיים של הפקה.

אנחנו מבינים שהגעת לדרום והתחלת לפתח כמה פרויקטים, עדיין לא ברור לנו מה גרם לך פתאום להקים את הפרויקט העצום הזה – מחלקה לקולנוע במכללת ספיר.

פשוט לא הייתה לי עבודה. רציתי איזה 2,000, 3,000 שקל בחודש, שיהיה לי ממה לחיות. כבר היו לי שתי בנות, לא הרגשתי שאני רוצה לחזור ולהתחיל לחפש עבודה בתל אביב. לא האמנתי שמישהו אי פעם ייתן לי ללמד באוניברסיטת תל אביב. הרגשתי אאוטסיידר מוחלט. כאן נכנס חיים בראשית, שניהל את החוג לתקשורת במכללת ספיר, ולמזלי הוא אהב את הסרט על בירעם, זה מאוד דיבר אליו, התפיסה האנתרופולוגית והתפיסה הפוליטית של הסרט. הוא נתן לי ללמד שעתיים בשבוע. קורס מעאפן על תסריט. אחרי שנה באתי אליו ואמרתי: למה אנחנו מבזבזים את הזמן על הדברים האלה, בוא נעשה בית ספר לקולנוע. יש פה ציוד, יש פה מורים, יש פה הכל. למה דווקא תקשורת והנדסאים? בוא נעשה בית ספר לקולנוע. חיים בראשית זרק את זה חזרה אליי וביקש ממני שאכתוב תכנית לימודים. אמרתי לו, חיים, בסך הכל יש לי תואר ראשון בקולנוע ופסיכולוגיה, אני רוצה לעשות סרטים, לא רוצה להתחיל לכתוב תכניות למל"ג. תן לי קצת עבודה, וביי. חיים ענה לי: אז לא יהיה. זה הפעיל אותי, המשפט "אז לא יהיה" השפיע עליי. חשבתי שכבר קיץ וממילא אין לי עבודה, אין לי פרנסה, אין לי כלום, אשחק בעוד משהו. אלמד את הנושא ואמציא תכנית לימודים, וראיתי שזה נורא מושך אותי. מושך אותי להמציא משהו. זה היה נראה לי מין הרפתקה נוספת. זכרתי מה שלמדתי בתל אביב, זכרתי את כל הדברים שאהבתי, זכרתי גם את כל הדברים שלא סבלתי ושנראו לי מטומטמים. לקחתי את התכניות של אוניברסיטת ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה, לקחתי את התכנית של בית הספר בלונדון, ופיתחתי מודל שהיו לו שלוש זרועות – קולנוע עולם שלישי ומקומי כבסיס להתייחסות לקולנוע שאנחנו יוצרים, התייחסות מרכזית להפקה ובימוי של קולנוע דוקומנטרי שהתבוננות עומדת במרכזו, וחיבור של ממש בין פרקטיקה ותאוריה, להפסיק את ההפרדה המלאכותית והמסרסת הזו. אלה היו שלושת הרציונלים שאמרתי: אלה הדברים שמדברים אליי, זה הקולנוע שמעניין אותי. בעבר עניין אותי הקולנוע האירופי של שנות השבעים והשמונים. היום הקולנוע שמעניין אותי הוא קולנוע של דרום מזרח אסיה, דרום אמריקה וקצת אפריקה. אז בניתי תכנית לימודים; מה מלמדים בכל סמסטר, איזו תמה תעמוד במרכז כל סמסטר. חיים אהב מאוד את התוצאה, עיבדנו את זה יחד והגשנו למל"ג. זה לא שהיה פה איזה תכנון ארוך ומסודר. להפתעתי זה התקבל מהר, כי היו פה כל האלמנטים הנכונים, התכנית התאימה לאזור שהיא פועלת בו. האזור שכולם ראו בו מסכנות ועליבות, אני ראיתי בו יופי. אוצר. יש ברזילאים, יש ארגנטינאים, אתיופים, מרוקאים, טוניסאים, קזחים, בדואים. כל אחד שימר את העולם שלו שהרבה יותר עניין אותי מהעולם הישראלי, שחונכתי עליו וניסיתי לחקות אותו, להיות כמוהו. שם התחילה הדקונסטרוקציה של הזהות. חיים בראשית היה ראש המחלקה הראשון, אבל הוא היה עסוק מאוד בניהול מחלקה גדולה של תקשורת ובהקמת מחלקה חדשה לתרבות וסינמטק בשדרות, כך שבפועל אני די ניהלתי את זה. התחלתי ללמד קולנוע דוקומנטרי של התבוננות, כל הדברים שאני אוהב, ולאט לאט זה צמח, משנת 2001.

מהיכן היכולת שלך פשוט לעשות? הרי כמה אנשים מסוגלים פשוט להקים בית ספר לקולנוע?

לרגע לא חשבתי שאני מקים בית ספר לקולנוע. זה כמו שתגידו שהקמתי את פסטיבל קולנוע דרום. לרגע לא חשבתי שאני מקים פסטיבל קולנוע. פלטתי את זה מהפה, הגחמה יצאה החוצה, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך הדבר הזה, ואני אדם אחראי. מצד אחד אני הרפתקן שרק הולך בעקבות ההרפתקאות, מצד שני אחראי מאוד, מה שאני מתחייב אליו אני פשוט עומד מאחוריו, אני לא מזייף. אני נאמן למילה. מקשיב לה, ואם היא נאמרה אני הולך בעקבותיה. היום יש בבית הספר 450 תלמידים, שישה מסלולים – קולנוע, טלוויזיה, אנימציה, הלחנת מוסיקה ועיצוב פסקול, תסריט והנדסאים, וכן תכנית לתואר שני. זאת אומרת זה נהיה ענק.

אנחנו מבינים שבית הספר לא היה מתוכנן להגיע לגודל הזה, אבל כיום אתה יכול לנסח מה עומד מאחוריו?

למרות שהקמת בית הספר לא הייתה מתוכננת, המחשבה מאחוריו הייתה סדורה. התפיסה הפוליטית, התפיסה המרחבית, סוג הקולנוע שהוא רפרנס; קולנוע ישראלי, פלסטיני, עולם שלישי. ההזדהות בו היא לא עם צפון אמריקה ולא עם מערב אירופה. מרחב אחר, לא תל אביב, לא ירושלים. אבל הוא גם לא מוגדר רק על דרך השלילה. ההגדרה היא הדרום כמרחב של חופש שבו מותר לך להגיד הכל. מרחב פראי, חופשי, עסיסי. הוא מקום מזיע, הוא מקום עצבני, הוא מקום אכזרי, הוא מקום קשוח. הוא לא מעובד, הוא גם לא מתוחכם. זה היה החומר הבסיסי שנורא התאים לי. לא הסתדרתי עם התחכום. לא שאני לא יודע להסתדר עם כל המתוחכמות הזאת. אבל הלכתי למקום המאוד ראשוני, כמעט שחור, פראי. לשם רציתי ללכת והיה לי מאוד חשוב שיבואו תלמידים מהדרום, שיבואו תלמידים בדואים, שיבואו תלמידים מדימונה, מערד, מהמושבים, ויביאו את רוחות הרפאים שלהם שהסתירו בשם הישראליות. איפה אנחנו – אנחנו בין עזה לרהט, בין שדרות לנתיבות. יאללה, להתייחס לזה. זאת נקודת הייחוס. לא לונדון, לא ניו יורק, לא פריז, לא גל חדש, אני לא יודע מה יש בעזה, לא יודע מה יש ברהט, לא יודע מה יש בנתיבות, בואו נתחיל לגלות. זה משך אותי עוד כילד בקיבוץ ברור חיל. חונכתי לפחד מהמקומות האלה, מרהט, מעזה ומירוחם, וכשגדלתי אלה המקומות שמשכו אותי. אין לי כוח לדיבור על שתי מדינות, שני עמים, מדינה אחת. אנחנו מרחב אחד שאי אפשר יהיה להפריד אותו. לא משנה מה יעשו, לא יפרידו לעולם את המרחב הזה. זה מרחב אחד שנצטרך לחיות בו. הסכמי אוסלו והמשאים ומתנים אף פעם לא נתפסו בעיניי כרלוונטיים. כילד בבית ספר הייתי הולך ברגל לעזה. בגיל 17 הייתי נוסע מנחל עוז עד לכיכר פלסטין, ממשיך משם לגבעה היכן שבית הכנסת עם הפסיפס, אוכל פלאפל והולך לאורך הים בין הדייגים לבין הקדרים. לכן ברגע שאתה אומר שהמרחב הזה הוא מרחב אחד, והשורשים של האנשים במרחב הזה הם ממקומות שלא שייכים למה שנחשבת הישראליות, זה מוביל לקולנוע שהוא מאוד ריגיונלי, אזורי, שמגיע מפריפריות שונות בעולם. הוא לא בא מהמרכז. ולכן כשרנן שור מתייחס לקולנוע האמריקאי כ-make them laugh, make them cry, ובחוג לקולנוע בתל אביב ההתייחסות נובעת מהקולנוע האירופי והגל החדש, ה-DNA שלנו הלך למקומות של קולנוע של עולם שלישי שנמצא בשלוש היבשות שאינן צפון אמריקה ומערב אירופה.

אתה לא חושש שמעיין ההתייחסות שלך הוא למעשה מדומיין? החברה הישראלית מנסה להיות אמריקה או אירופה, לא כל כך הודו או הפיליפינים?

בית הספר שבנינו אמור לייצג יותר חזיתות או יותר עולמות. אנחנו מתחילים בסמסטר א' עם קולנוע אמריקאי וקולנוע אירופי עצמאי, אבל כבר בסמסטר ב' עוברים גם לקולנוע של עולם שלישי. קולנוע של מהגרים, קולנוע מטורקיה, אגן ים התיכון, המזרח התיכון, אפריקה, דרום אמריקה, מזרח אסיה, דרום מזרח אסיה. צריך לזכור שאלף, רוב התושבים בדרום באים מהאחרות הזו, הם לא באים ממערב אירופה ולא מצפון אמריקה. ובית, זו תרבות מאוד עשירה שאותי מאוד מושכת ואני משוכנע שהיא רלוונטית למציאות שאנחנו חיים בה. אני מסכים שהתרבות המערבית היא התרבות הדומיננטית וההגמונית, ולי אין עניין לנצח או לא לנצח. יש לי עניין גדול להכניס עולם מושגים ממקום אחר, ולכן בפסטיבל קולנוע דרום, הקולנוע בתכנית העולם הוא תמיד קולנוע מעולם שלישי.

אנחנו רוצים להקשות עליך, אתה מדבר על מעבדה, מחקר, על דקונסטרוקציה של מושגים, של זהויות. אלו תהליכים שנחקרים לרוב בקבוצות קטנות אינטימיות. אבל אתה בחרת דווקא בגודל המחלקה כחלק מהכיוון של בית הספר. הרבה סטודנטים, שש מחלקות ותואר שני. זה מסתדר?

חשוב לזכור שללא הגודל, כשאתה פועל מחוץ למרכז אתה לא קיים. אם זה גדול יש מנעד רחב, זה לא סגור. אחת הבעיות של פריפריה מתבטאת בכך שהיא סגורה וחסומה. היא לא פתוחה להשפעות שונות ולזרמים שונים, ולי היה מאוד חשוב שהרבה זרמים ינועו. כביכול זה באמת נוגד את רעיון המעבדה. אני אישית נמשך לסוג האינטימי של החקירה בקולנוע שלי, אבל המחלקה הייתה חייבת לגדול. היום כשאני מתרחק מהניהול ומתמקד ביצירה שלי אני רוצה את המעבדה שמשם יוצאת המונודרמה "יומן של ברזילאי" שאני מעלה, תערוכה, יומני קולנוע ואולי גם אתר אינטרנט. מצד אחד אני מפריד בין העשייה הקטנה שלי, שהיא באמת מעבדתית, לניסיון להעמיד בית ספר גדול וחזק, ומצד שני אני מסוגל בתוך המסלולים ליצור תחושה אינטימית של מעבדה.

כשאתה בודק את הסרטים שיוצאים מבית הספר, האם אתה מזהה שפה, תפיסה אסתטית פוליטית שמייחדת את המקום? זה היה חלק מהחזון, לא?

קודם כל, התשובה היא כן. בהחלט היה לי חלום ליצור מקום רדיקלי שישבור את הפרצוף לכולם ויעשה את הקולנוע שלו. בדומה לגרוטובסקי ולמנושקין, או בקולנוע, הקולנוע האיראני כדוגמה. אבל שוב, בהתלבטות בין הרצון שיבואו הרבה אנשים, שכל אחד ייצור את היצירה שלו, והסך הכל יוביל לאיזשהו שפע, לבין יצירת תנועה קולנועית תרבותית פוליטית ששוברת את הקונוונציות, אני מנסה לחיות עם שני העולמות. מאוד הופתעתי לצפות בסרטים השנה, לאחר שחזרתי מניו יורק. היה בהם משהו רגשי, גולמי, לא מתוחכם, לא מעובד, אבל משהו חם ובעל מחויבות, שמאוד דיבר אליי. בכלל לא אוונגרד, אבל בעל איכויות רגשיות שאני מרגיש שהן קשורות למקום. זה לא השינוי הקונספטואלי, אנחנו לא פסבינדר וחבריו שהמציאו את הקולנוע הגרמני מחדש. מעניין אם היום יכולה להיווצר במנעד העצום של התרבות תנועה קולנועית שתשבור הכל. אבל זו פנטזיה והיא לעולם לא נגמרת.

מה החלום הבא שאתה מתכוון להגשים סביב הקהילה בספיר?

אני מדבר על משהו שאני קורה לו מיזם קולנוע דרום. זה התחיל כבית ספר לקולנוע, אבל אף פעם לא התייחסנו אליו רק כאל בית ספר אקדמי. חשבתי תמיד שהוא חלק מקהילה, וככזה התפקיד שלו הוא גם לתת לקהילה. קהילה שבתוכה פועלים בית ספר לקולנוע, פסטיבל, סינמטק, קרן קולנוע וערוץ טלוויזיה אינטרנטי. כרגע אנחנו מנסים להקים את קרן הקולנוע. כל זה צריך מרכז, ולדעתי המקום הכי מעניין הוא מפעל הגופרית הנטוש בבארי. הוא נמצא קרוב מאוד לגבול עם עזה באזור יפהפה. הרעיון עלה אצלי כשהלכתי על ההייליין בניו יורק, פארק מדהים על מסילת רכבת עילית שיצאה משימוש. זה אחד המקומות הכי חכמים שיש. יש בו שילוב של אמנות, של טבע, של מנוחה, של פינוק, גאוני. וזה צץ אצלי: אני רוצה לקחת את מפעל הגופרית הישן והנטוש של בארי, ולהפוך אותו לגוגנהיים בין עזה לשדרות. שיהיה גם מוזאון וגם מרכז לאמנות עכשווית. זה מבנה מדהים בתוך סביבה של בונקרים ושדות חיטה, מפעל מ-1917 שהיה קופרודוקציה פלסטינית-בריטית והפסיק לעבוד בערך ב-1945. בפנטזיה צריך לצאת ממנו גשר לכיוון עזה, שאולי ייתקע בגבול, אבל יום אחד הוא יתחבר.

בוא נחזור לסרטים שלך. אחרי הסרטים "ראשון יהיה אחרון" ו"אווה" המשכת עם הסרט "גברים על הקצה – יומן דייגים ומטדור המלחמה" (2011), חזרת למקום שממנו יצאת להקים את בית הספר לקולנוע, חזרת לדרום. גם הסגנון שלהם יותר מתחבר לקולנוע שחלמת עליו, עשיית קולנוע תוך כדי שיטוט.

אני חושב שבאמת המשיכה שלי היום היא אל מקום, אל חלל מאוד מאוד קטן. שבתוך החלל אמצא את כל העולם שאני מחפש. זה קורה לי גם לאחרונה, כשאני מצלם במדבר, לא רחוק מאום דרג'. אני נוסע לשם מדי פעם, מצלם פלסטינים, מתנחלים ובדואים, ומתכוון להיות שם שלוש-ארבע שנים עד שתתבהר המציאות והסיפורים יתגלו ויצאו החוצה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל זה האזור היחידי שאין בו קו גבול, אין שם גדר בין ישראל לפלסטין. ולכן זה אזור שאין שום בעיה לחצות אותו. אבל זה לא רק מרחב, זה גם קו גבול. זה תמיד קו גבול. בשבילי קו הגבול הוא חשוב מאוד. המרחב הזה שהוא בין ישראל לפלסטין, בין עזה לשדרות, בין עזה לאשקלון, יושב בדיוק על הקו הזה. מטאדור המלחמה הוא בדיוק על קו הגבול. עכשיו אני מצלם שם במדבר, בדיוק על הקו הזה. אני הולך היום לדרום הר חברון, כי אני חושב שמה שיקרה שם ישפיע על מה שיקרה לכולנו פה. וזה המקום היחידי שיש בו מפגש בין ישראלים לפלסטינים, והישראלים המתנחלים יודעים ערבית מצוין, והפלסטינים יודעים עברית. הם חורשים אחד ליד השני ומתנגשים אחד בשני.

את הסרטים האחרונים שלך אתה גם מצלם בעצמך.

את האומץ לצלם אזרתי בסרט יומן דייגים. זה חלק מהחופש שאתה מאפשר לעצמך בתוך העבודה. חופש גדול מאוד, שהוא גם מסוכן, כי אתה לא מתחשב בגופי שידור, לא מתחשב בקרנות, לא יודע אם תקבל תמיכה מקרנות, לא יודע אם תקבל תמיכה מגופי שידור, לא יודע מה יקרה. אבל אתה הולך בעקבות ההרפתקה והאובססיה, כל פעם מחדש.

למעשה היום אתה מחלק את זמנך בין ניהול בית הספר ליצירה שלך?

כן, חצי חצי. אני באמת בדילמה מאוד רצינית, אני מרגיש שמשהו מיצה את עצמו, ושאני מחפש הרפתקה חדשה. אני משחרר בפסטיבל. ארז פרי ואפרת כורם ניהלו אותו השנה. אני משחרר גם בבית הספר. לרכזי המסלולים יש הרבה כוח היום, הם קובעים את תכנית הלימודים שלהם. אני מרגיש שהתקופה ששהיתי בניו יורק בשנה שעברה, גרמה לי לחשוב ולנסות להבין לאן הנפש הולכת, והחיפוש שלי מתרכז הרבה יותר בשיטוט הפרטי. זה מתבטא בסרטים החדשים שלי, שעוסקים במסעות, אחד נעשה בעקבות מותו של אבי – יומנים ברזילאיים, והשני, שאני מצלם עכשיו במדבר. עוד הייתי רוצה לכתוב ספר עיון על הקולנוע של המסע בישראל ופלסטין, כהמשך לדוקטורט שכתבתי על סרטי המסע בקולנוע האירופי. בנוסף לכל זה, החלום שלי על מרכז דרומי לקולנוע ותרבות בוער בי, ומאוד חשוב לי שזה יקרה.