על הגיליון – ארכיון

גיליון מס' 25 של תקריב עוסק בנושא הקולנוע הדוקומנטרי המבוסס ארכיון, הוא הקולנוע הנולד מתוך היש.

בעקבות הפילוסוף ז'ק דרידה (מחלת ארכיב) גורסת האנציקלופדיה של הרעיונות כי "הארכיב מגלה את עצמו בתוך התנועה הכפולה שלו: מחד גיסא, הוא נוגע בארכאי, בקדום, בראשוני ('ארכיב' ו'ארכאי' נובעים מאותו שורש יווני), הוא מגלה את הנוסטלגיה שלנו ביחס לראשוני, לתמים, לאובייקטיבי, שנתפס כהתגלמות הידע ההיסטורי הקולקטיבי של הקהילה על אודות עצמה; מאידך גיסא, המילה 'ארכיון' נקשרת למילה 'ארכון', שפירושה פקיד מדרג גבוה. הארכיון מהווה אפוא את ההתגלמות המרחבית של כוח, שליטה וצנזורה חברתית. על כן הוא אינו רק המקום האובייקטיבי שבו נשמר הידע במתכונת של רצף היסטורי מהימן, אלא אתר, מקום שבו מתבצעת הבניה מוסדית. הזיכרון הארכיוני נשלט, מסומן, מוגבל, מייצר אופנים של שיח, קובע מי יהיו האורחים הרצויים והבלתי רצויים של הזיכרון הקולקטיבי" (גורביץ', דוד וערב, דן, "ארכיב, ארכיון", בתוך: אנציקלופדיה של הרעיונות" בבל, 2012).

הארכיון הוא דרך נהדרת ללמוד על ואת העבר, אבל לצקת בו תובנות רלוונטיות ולצאת לדרך הקולנועית עם מטען עשיר. באותו המטען ממש גלומה הבטחה ולצידה סכנה: הבטחה לגישה ישירה לחומרי העבר, לעדות מוחשית של מה שהיה, ולצדה הסכנה להוציא דבר מהקשרו, לחטוא לאמת ההיסטורית לטובת הנרטיב הקולנועי. שני אלה חיים במתח מתמיד זה לצד זה.

ואולי זאת היא למעשה המהות של החומר הארכיוני בשימוש דוקומנטרי: הקונקרטי נושא בתוכו את האונטולוגי. התמונה מהווה הוכחה מצולמת לאירוע, אבל היא גם עדות ליש שלעולם לא יוכל להיות מוכל בה, לרוח זמן ולרוח מקום שהחוויה הקולנועית מנסה להיאחז בה, לעולם בהצלחה חלקית בלבד.

עבורי האהבה לקולנוע מבוסס ארכיון היא חלק מהעיסוק בחומרי, בטרנספורמציה של הקיים לטובת שימושים חדשים, בהטענה מחודשת של מה שנעשה למטרה אחת במשמעויות חדשות ומושגים חדשים. בדומה לעבודת הפסל, גם הקולנוען מפלס את דרכו בחומר, מסתת ומלטש, מוציא מהקשר וממשיג מחדש את הפריים המצולם והנשמע ומאפשר לצופה חוויה קולנועית חדשה, אבל כזו שיש בה בהכרח מימד של זיכרון. זאת היא השליה המחודשת של מסמך שנוצר בעבר, בכלים של העבר ולמטרה שהייתה קיימת בעבר, אוחסן וקוטלג במוסד כלשהו, ציבורי או פרטי ונבחר על ידי היוצר הדוקומנטרי כדי לספר סיפור חדש או שונה.

עבור הגליון תרגמנו את המבוא לספרה של פרופ' ג'יימי בארון The archive effect, אחד הספרים הבודדים שנכתבו על נושא סרט הארכיון. בארון מנתחת את מושג הארכיון ומבחינה בין המסמך הארכיוני הכתוב או המוחשי לבין המסמך האודיו-ויזואלי, ומציעה קריאה מחודשת בארכיון, במרחב שבין החומר הארכיוני לחוויית הצופה בסרט התיעודי.

ד"ר רוני דורות בוחנת שלושה סרטים עכשוויים, שעוסקים בכיבוש ובצבא באמצעות שימוש שונה בחומרי ארכיון. דרכם היא מנסה לנסח את הקשר בין התיעוד הארכיוני לבין הפוליטי, בין האישי לבין הציבורי ובין סוגי התיעוד השונים וניכוסם לטובת הסרט התיעודי.

כולנו מכירים את המושג meme (נקרא לו לצורך העניין מם), אותו אלמנט שאינו חומרי, שהולך ומשתכפל ומופץ מאדם לאדם, וביתר שאת בעידן הרשתות החברתיות. ד"ר דן ערב כותב על המם הארכיוני, אותם שוטים ופרגמנטים מוכרים, שנעשה בהם שימוש כל כך נרחב עד שהם הופכים לייצוג לאירוע עצמו.

כוחו של השימוש הארכיוני מביא לא אחת לשימוש בארכיון מומצא או מזויף ומציף שאלות של אתיקה ומוסר. אלה שאלות שהיו קיימות מאז ומעולם אך הולכות ומתחזקות בעידן הבינה המלאכותית. אלון לוי כותב על הארכיון המומצא ומציף שאלות על יחסי האמון בין היוצר לצופה.

ישראלה שאער מעודד שואלת איך מטפלים בדימוי המזרחי בהיעדר ארכיון, ואיך מתמודדים עם המבט הקולוניאלי בבואך לספר סיפור של זהות.

שמחתי עד מאוד להזדמנות לראיין לגיליון את היוצר הוותיק והפורה אורי רוזנווקס, שהסדרה האחרונה שלו 'מכונת המיתוסים' שודרה השנה ב"כאן" והיא אחרונה (לעת עתה) בשרשרת של תשע סדרות שיצר בעשור האחרון, חלקן הגדול מרובות חומרי ארכיון, אשר העיסוק בו הוא חלק משמעותי מקורפוס יצירה עשיר שלו שיש בהחלט מה לומר עליו.

אדם קרטיס הוא יוצר בריטי, שעושה שימוש בסרטיו בארכיון ה-bbc ומנסה לייצר באמצעות חיבור כמעט אקלקטי ואקראי סדר מחשבה מחודש ושפה קולנועית מעוררת מחשבה. נועם שיזף כותב על הקולנוע של אדם קרטיס והשימוש הייחודי שלו בחומרי הארכיון.

רן טל ראיין את היוצרת התיעודית ביאנקה סטיחטר, שסרטה שלוש דקות הוקרן בשנה שעברה בדוקאביב, ועוסק בשלוש דקות של חומר ארכיוני מצולם וטוען את אותן שלוש דקות ברבדים ושכבות פרשנות חדשות.

ליאת בן-חביב חוזרת לטרילוגיית השואה של דוד פרלוב, שמבט מחודש בה התאפשר הודות למפעל הדיגיטציה המפואר של ארכיון יד ושם. היא עוסקת בדרכו של פרלוב לזכור ולהזכיר את חוויית השואה מבלי לעשות שימוש בתיעוד האודיו-ויזואלי של השואה. מאמר זה יתפרסם בהמשך.

מאמרה של ד"ר ליאת קוזמא "הארכיון ומקצועה של ההיסטוריונית" פורסם לפני כחודש בכתב העת 'זמנים' להיסטוריה. בחרתי לפרסם אותו כאן שוב כלשונו כי אני מוצאת אותו רלוונטי ומעניין לנושא הגיליון. קוזמא כותבת על מה שאבד ומה שהרווחנו בעקבות עידן הדיגיטציה בארכיונים. אני רוצה לשאול ממנה את אובדן הנחת: הנחת להעמיק במסמכים, בחומרים, בסלילים ובתמונות, הנחת לשוחח עם הארכיונאי ועם השכנים לתחקיר כדי ללמוד האחד מהשני וללמד זה את זה על איכות התחקיר שצומחת בזכות אותה נחת.

הארכיון האודיו-ויזואלי שבו עושים שימוש יוצרי קולנוע רבים בארץ ובעולם – וביתר שאת בעשור האחרון שכן סלילים מסוגים שונים, קלטות בפורמטים ישנים ותמונות סטילס עוברים הליך דיגיטציה מואץ והופכים לנגישים לכול – מציף שאלות רבות של צורה ושפה, כמו גם שאלות אתיות. בכל אלה ננסה לעסוק בגיליון הנוכחי של תקריב. אם כי, כמו בארכיון עצמו כך בכתיבה על אודותיו, העודפות תנצח תמיד. כפי שלעולם הסרט לא יוכל להכיל את כל התמונות, סלילי האודיו, הפילם והווידאו, כך גם הכתיבה תמיד תאיר חלק מצומצם ותסתיר חלקים אחרים.

אני אסירת תודה לכל התומכים, העוזרים והמוכנים לייעוץ:

בראש ובראשונה לרן טל וענת אבן, עורכי תקריב, שאיפשרו לי לחשוב ולהעמיק בנושא שמעניין אותי, בתקווה שחלק מהסקרנות תעבור גם אל הקוראים.

תודה למאי אלימלך, מפיקת תקריב הנעימה, העניינית והחכמה, שמעבר לניהול המערכת תרמה רעיונות ומחשבות והייתה בת שיח נהדרת.

תודה למתרגמת טל הרן ולעורכת הלשונית היסודית דנה רייך על ההקפדה והדיוק.

תודה מקרב לב להוצאת רוטלדג' ולהוצאת האוניברסיטה הפתוחה שאיפשרו לי לחלוק מתכניהם על הבמה של תקריב.

תודה לגופים התומכים בפרויקט הדעת הנהדר הזה: הפורום הדוקומנטרי בישראל, קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס.

לסיום, תודה מיוחדת לשומרי הארכיון באשר הם, בראשם בילי סגל מנהלת ארכיון כאן ומאיר רוסו מנהל ארכיון הקולנוע הישראלי ועוד רבים וטובים אחרים ותודה לחברי שוכני הארכיונים, שתמיד תהיה לנו את הנחת לחקור.

חגית בן יעקב

יוני 2023