קול קורא לגיליון מס׳ 21

קולנוע של התנגדות

הקולנוע התיעודי לוקח לא פעם חלק במאבק שבין האזרח לשלטון. הוא מבקש לחשוף פרקטיקה של משטור חיי הפרט ודיכויו. במהלך המאה העשרים תחת דיקטטורות מימין ומשמאל התגייסו היוצרים הדוקומנטריים, כמו עמיתיהם המשוררים, הציירים והמחזאים לטובת המאבק בדיקטטורה, ביקרו אותה ואף נאלצו לרדת למחתרת ולהפיק ולהפיץ בתנאים לא תנאים את יצירתם הקולנועית.

גם במשטרים ליברליים יותר הסרט התיעודי נאבק בעוולות חברתיות ופוליטיות מקומיות וחובקות עולם. יוצרים תיעודיים מאמינים שהמאבק אינו מתחיל ומסתיים בתכנים שהם עוסקים בהם וסבורים שהסרט הפוליטי חייב להיאבק ולאתגר גם את אופני המבע הקולנועי הקונבנציונליים, המשקפים בעצמם ערכים של משטור ודיכוי, והם מבקשים לפרוץ את הסדר האסתטי הישן ולהציע מבנים ואסתטיקה אחרים שתפקידם לעורר את המחשבה ולהפעיל את הצופים לפעולה.

כיצד משתלב הקולנוע הישראלי התיעודי בתמונה הזו? האם הוא קיים בכלל? היכן הוא בא לידי ביטוי? האם ניתן ליצור קולנוע נאבק המתבסס על תמיכה שמגיעה מהממשל שכנגדו הוא יוצא ושאותו הוא מבקר?

את הגיליון הבא של תקריב נקדיש לסרט הדוקומנטרי המתנגד, המתנגש והנאבק, בעבר ובהווה ולמחשבה התאורטית המלווה אותו:

אלה הנושאים והשאלות שנרצה לעסוק בהם:

ההיסטוריה של הסרט הנאבק

הקשר בין ההיסטוריה הפוליטית לקולנוע התיעוד

קולנוע ישראלי של התנגדות – האם בכלל הוא קיים?

הסרט הפוליטי הדוקומנטרי הישראלי. הנוכח והנעדר.

הקשר בין המאבק הפוליטי למאבק באסתטיקה ההגמונית

 

נשמח לקבל הצעות למאמרים.

דן מוג׳ה – עורך

רן טל וענת אבן, עורכי כתב העת ״תקריב״