על הגיליון

במצב אחר הייתי מצלם רק נערות וחתולים ומרוצה. אבל אינך בוחר את זמנך. כריס מרקר

דברי פתיחה אלו נכתבים בסוף נובמבר, 2015. ימים שזה לא כבר כונסו תחת הכותרת "גל טרור". מעבר לזוועה של מעשי הרצח והלינץ', השנאה והיעדר התקווה, זהו זמן היסטורי שבו אנו נעשים, בעל כורחנו, עדים לגל טרור של דימויים חיים של המוות עצמו. דימויים דוקומנטריים של אנשים נדקרים, נדרסים, נרמסים, נורים, נופלים, מוכים, מתפוצצים ומתעופפים באוויר כאבק ברוח – ממלאים בצפיפות את מסכי הטלוויזיה, האינטרנט והטלפון ה"חכם", לעתים אף בזמן אמת ובשידור חי. משטחי הראייה המתוחכמים האלו הושרשו בתודעתנו, כבר מזמן, כשיקופים מובנים מעצמם של מראות העולם; אולם במידה לא פחותה של טריוויאליות הם גם חלונות ראווה מטרידים לנפש התרבותית – הפסיכה הקולקטיבית שלנו, ולא פחות מכך למרחב של בערות ושל הכחשת בושת האנושות מעצמה – חברה שמוכנה וזקוקה לראות הכל, גולמי, חריף ומבעית – כל עוד זה מרגש. אם מגן העדן המקראי גורשנו בשל אי-ידיעת הבושה, נדמה כי בימים אלו אנחנו חיים את הגיהינום של היעדר הבושה. זוהי אנומליה שבה דימויי המוות החי, האלים, המופרע והבוטה נחשף לעיני כל לא רק כרכיב נורמטיבי של המציאות אלא כפריים קולנועי שמשכפל את עצמו עד אין סוף: פעם בשחור-לבן ופעם בצבע, בפיקסלים גדולים וקטנים, בהילוך חוזר, בהילוך איטי, בהילוך מהיר, בהגדלה, בהקטנה, תוך כדי הקפאה או בלופ. וכך, אינסוף הגרסאות לביטויו של המוות התיעודי הבלתי מתווך, כמו גם עצם החזרתיות הכפייתית שלו במרחב הציבורי, מחזירה אותנו למופעי הטבח בהיפודרום הרומי, לחזיונות הספקטקולריים של ההוצאות להורג הפומביות של אנגליה המדיאוולית, להלמות התופים של הגיליוטינה בכיכר המהפכה הצרפתית, לאצטדיוני המוות המלאים של סין הקומוניסטית. כך גם כעת וכאן. דימויי המוות הפומבי מנכיחים עצמם כסמל של כל הסמלים, במרכז המסכים הפופולריים של הנראות ההמונית. גיליון זה נחתם בימים שבהם הדימוי הדוקומנטרי המזדמן של המוות החי מתאפיין בחפות מכל מובן סימבולי מרמז ומכל ממד מטפורי מעדן. הוא הדבר עצמו: מוות מזוקק שמתייצב בלב רעיון התיעוד העכשווי ומנסח, מבלי דעת, מתעדים מסוג חדש – "הדוקומנטריסטים החדשים". אלו שבתורם מספרים לנו, בנשימה חטופה ונרגשת, ועל בסיס אתיקה שטרם עמדנו עליה בבהירות מספקת אך שאינה נעדרת טון פילוסופי: "אני מצלם את פעולת המוות (כי הייתי שם) משמע אני קיים". המתעד החדש הוא לא אחר מאשר "האדם הסלולרי" (הומו-סלולריס) בן המאה ה-21. בפרספקטיבה היסטורית נסווג אותו כצאצא של האב הקדמון: "האדם המתעד" (הומו-דוקומנטיקוס), שצייר את עצמו על קירות המערות כבר באלף העשרים לפני הספירה.

כבר בגיליון הקודם (תקריב 10) כתבה המשוררת רבקה מרים מסה מקוננת על התגלויות בלתי מרוסנות של נראות דוקומנטרית נעדרת עידון. עוד באותו הגיליון, איילת בכר הצביעה על וסימנה את מגמת ההיסט מהדוקומנטריסט במובנו הקלאסי – אדם עם מצלמה בעולם – לדוקומנטריסט שכבר אינו חייב להיות נוכח בגופו בזירת הצילומים. כעת גיבורי הסרטים החדשים מקבלים מהדוקומנטריסט הכשר הולך וגדל לתעד את עצמם עבורו – מפנה אתי כשלעצמו. אני מזכיר שני פרקים מתוך הגיליון הקודם, שיצא לאור לכאורה בימים שפויים יותר ורוויים בפחות דם, רק כדי לומר שכבר בו, עוד לפני ההתפרצות הנוכחית של גל דימויי המוות למסך, ניכר היה שבמציאות הדוקומנטרית כשלעצמה מצוי סימן מקדים לאותו משבר אתי שבשמו חשנו מלכתחילה את הצורך לברר ביסודיות את מה שניסחנו כַּמצב האתי של הדוקומנטרי.

ואכן, אולי רק מתוך תחושת החמצה או שמא מחוסר סיפוק המתחייב מטבע הנושא, המשכנו לפתח את גיליון 10 לגיליון נוסף באותו נושא, שמונח כאן לשיפוטכם. ואם מדרך החיים נקלע הגיליון הזה לצוק העתים, אז ייתכן שהיקלעות (דוקומנטרית) זו אינה מקרית כלל ועיקר אלא הזדמנות או תירוץ קיומי להמשיך ולעיין במצב האתי של הדוקומנטרי, שכן זה, לעולם, אינו חדל מלהיות רלוונטי.

בפתח הגיליון ריאיון עם פרופסור אסא כשר. זימנו אותו לשיחה לשם מתן מענה שקול לטענתו הרדיקלית של ויטגנשטיין ("כל דיון שניתן להעלות על הדעת באתיקה, סופו להתפוצץ") שהצגנו בפתח הגיליון הקודם. יותר מכל אינטלקטואל ישראלי אחר חתום פרופסור כשר על קידום השיח האתי במציאות הישראלית למחוזות שבוודאי אינם נטולי ריב וחשדנות. למשל, פרויקט ניסוח הקוד האתי של צה"ל. ניצלנו את זרותו לאופן שבו אנו, אנשי הקולנוע הדוקומנטרי, מכוננים, בינינו לבין עצמנו, את השיח המקצועי שלנו, כדי להגביה עוף ולהרחיב את יריעת מבטנו על שאלת היסוד של טיבו של האדם המוסרי. הפרספקטיבה הרחבה שמציע פילוסוף מאפשרת לבחון מחדש את הגיליון הקודם ואולי אפילו את הפרויקט כולו.

בנוסף לראיון הפותח עם פרופסור כשר מציע הגיליון תפריט הכולל חמישה מאמרים, שיחת עומק עם יוצר דוקומנטרי פעיל ותשע עדויות של יוצרים דוקומנטרים על החוויה האתית בעבודתם. ארבעה מתוך המאמרים שנציג כאן מקוריים, פרי עטם של חוקרים ישראלים, ואחד מתורגם מאנגלית.

במאמר הפתיחה, "האחריות של המבט: אתיקה וקולנוע תיעודי בעקבות כתיבתו של ביל ניקולס", סוקר פרופסור רז יוסף את המפנה האתי בלימודי הקולנוע – אותו היסט אינטלקטואלי שנולד בעקבות הגותם של פילוסופים כמו לוינס ודרידה ושנובע גם מתובנות אתיות של הפסיכואנליזה הלאקניאנית, החשיבה הפמיניסטית, התאוריה הקווירית והמחקר הפוסט-קולוניאלי. יוסף מדגיש את עיסוקה של הגות זו בהבנת דימויי המוות בקולנוע התיעודי ומסביר את עבודתה של התאורטיקנית ויויאן סובצ'ק (1984), שעליה ייסמך, במאמר העוקב בגיליון, ביל ניקולס (1991). יוסף למעשה מכין אותנו לקריאה המורכבת, המעודנת והסובלנית שנדרשת מקריאת ניקולס – מבכירי התאוריטקנים בתולדות העיון הביקורתי בדוקומנטרי.

המאמר השני בגיליון הוא של פרופסור ביל ניקולס "אקסיוגרפיה: המרחב האתי בסרט התיעודי". במקור הוא פורסם כפרק השני בספרו החלוצי Representing Reality: Issues and Concepts in Documentary ב-1991. תורת האקסיוגרפיה של ניקולס סימנה את לידת המפנה האתי של לימודי הקולנוע התיעודי, וכתגובה לה התאפשר לימוד מושגי ומעשי פורה של המצב האתי בדוקומנטרי על ידי הוגים כמו רנוב, וינסטון, רובי, כץ, רוזן ואחרים שפועלים בשדה וממשיכים לפתח אותו בארבעים השנים האחרונות.¹

המאמר הבא, "עדות קולנועית – בין אהבה לצדק", הוא של אוהד אופז, שבוחן את מושג הצדק כפי שהוא מתבטא ביצירתם של ז'אן רוש, אדגר מורין ודויד פרלוב. אופז מנתח את סרטם הקלאסי כרוניקה של קיץ (1961) מבעד למושג הצדק האוניברסלי של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס, וטוען שעשיית "קולנוע האמת" של שני היוצרים: הקולנוען רוש והפילוסוף/סוציולוג מורין, אינה אלא ביטוי לעמדה אתית רדיקלית בתולדות הקולנוע התיעודי. באותו אופן ממשיך אופז לקרוא בזיכרונות משפט אייכמן של פרלוב (1979), וסוגר מעגל סביב תפיסת האתיקה של שלושה יוצרים מכוננים אלו.

במאמר הבא, "מבט פסיכואנליטי אל יחסי במאי-גיבור בדוקומנטרי", בוחנת אדוה בלזם את האפשרות לקרוא את האתיקה הדוקומנטרית כדיאלוג עם התורה והתאוריה הפסיכואנליטית. היא משרטטת קווי ממשק והזנה הדדיים עמוקים בין שתי הפרקטיקות והתאוריות שמפרנסות אותן, ומבררת מה השפה הדוקומנטרית יכולה לשאוב מהאנלוגיה לשפה הפסיכואנליטית וכיצד שני השדות מאירים זה את זה בהקשר האתי. הסרט מנליק– נסיך יהודי שחור (דניאל וקסמן, 1999) משמש לה כר פורה לעיון בבעיה.

במאמר שאחריו, "לשנות את המציאות, להעיד על עצמנו", יערה עוזרי נשענת בדיונה על האתיקה של הדוקו-אקטיביזם על שני סרטים ישראלים: 52/50 של אורי בראון ואריק ברנשטיין (2006) וחיים יקרים של שלומי אלדר (2010), ושואלת: האם המצלמה יכולה לשנות את המציאות של האחר? האם הצופה מקבל על עצמו את העמדה האתית של המצלמה ושותף לה? והאם המצלמה הפעילה יכולה ליצור חלל אופטי שהמבט ממנו אינו נגוע ביחסי הכוח שבין האני והאחר? מבירורה עולה הדיון כיצד המפגש עם האחר מכונן את הקיום של ה"אני", במונחים אתיים של קִרבה, הקרבה ואחריות כלפי הזולת.

הבמאי דוד אופק נענה להצעה לשוחח על האתיקה של יצירתו הדוקומנטרית. בלשון בהירה הוא מתייחס לסוגיות האתיות המורכבות שעולות מתוך סגנון עבודתו הייחודי עם שחקנים לא מקצועיים (non-actors), ומסביר את הגבולות המטושטשים-בכוונה שהוא יוצר במרחב שבין מראית העין של טבעיות בלתי מתערבת ומלאכת בימוי גלויה הנשענת על מבנים סיפוריים מפותלים ומרובי משמעויות פתוחות. עמדותיו כמו גם הפרקטיקות של אופק בנוגע לסוגיות כמו תשלום למצולמים, נוהלי הקרנת ראף-קאט, זכות המילה האחרונה בעריכה ובעיות יסוד ביחסי במאי ושחקן-חברתי מאפשרות להציץ אל תוך השקפת עולמו האתית ומקרינות חזרה תובנות נוספות על המרחב המושגי של האתיקה שפרופסור כשר מציג בריאיון הפותח.

בחלק האחרון של הגיליון אנו מציגים את הפרק השני של מסכת העדויות של יוצרים דוקומנטרים בפעולה. כמו בגיליון הראשון, גם כאן תשע עדויות של דוקומנטריסטים ישראלים שבוחנים, באומץ וביושרה, את ספקותיהם והחלטותיהם האתיות: אורי בראון חוזר אל מערכת היחסים שלו עם הילד האפריקאי שרצה להיות מלך, ניצן גלעדי מדבר על פלישת המצלמה אל חייהם הפרטיים של גיבוריו, דני דותן ודליה מבורך מנסחים את האמת היצירתית שלהם כ"אהבה חסרת רחמים", נורית יעקובס מגדירה את המושג "סולם אהבת אדם" כמפתח להכרתה היוצרת, סילבינה לנדסמן מבררת מדוע הילד שצילמה הפנה לה את גבו, יריב מוזר חוזר לדילמה מול גיבורו הפלסטיני במחסום, דוד פישר מתמודד קולנועית ואישית בסרט על אח קרוב ואהוב שמועמד לדין פלילי, אורי רוזנווקס מהרהר על חלקו בשימור תמונת הזיכרון של גיבורת סרטו, ויואב שמיר מבחין בין היותו אדם ובין קיומו כדוקומנטריסט – כולם נענו לאתגר העדות באומץ ובכנות מעוררי הערכה.

לסיכום נזכיר כי בפתח דברים אלו הבאנו ציטוט של פילוסוף ומשורר הקולנוע כריס מרקר, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים. דברים פשוטים לכאורה שחוכמתם עמוקה. מרקר מזכיר לנו כי אמנם האדם לא בוחר את עתו, אך חשוב מכך, שהוא כן אחראי לבחירותיו ולמעשיו כאדם וכאמן כאחד — אתיקה של חיוב עצמי ואחריות. רוח חוכמת החיים של מרקר עדיין מנשבת באוויר ועל משק כנפיה נאחל —

קריאה מהנה

דן גבע

עורך-אורח