על הגיליון

אנחנו שמחים ונרגשים עם עלייתו לרשת של הגיליון החמישי של תקריב, רגע לפני כניסתה של שנת 2013. אפשר להתבונן קדימה ולייחל לכמה שינויים מרעננים כמו צדק חברתי, סולידריות, תקווה לשלום ולשינוי, ואפשר גם להסתכל לאחור וללמוד מהעבר.

אנחנו פה כדי לשמש במה לכתיבה ולדיון על קולנוע תיעודי, כזה שמתבונן וחוקר ומנסה להבין את הזמן שבו אנחנו פועלים וחיים.

אנחנו מבקשים להודות לכל מי שנותן יד למאמץ הרב בהוצאת כתב העת "תקריב", ובעיקר למפיקה יפעת זר-סט ולכותבים שמעשירים את השיח.

בחרנו לדון בגיליון החמישי בתמות של עדות וזיכרון. העדות בקולנוע הדוקומנטרי, גם הישירה וגם העקיפה, מבטאת במובנים רבים את מהותה של היצירה התיעודית. הקרבה בין המילים עדות ותיעוד מספרת לנו למעשה את כל הסיפור. בחרנו להתבונן בסרטי עדות שנעשו בישראל בעשרים השנים האחרונות, מעדויות לאידו סלע, שיצא מיד אחרי האינתיפאדה הראשונה והיה סרט העדויות הישראלי הראשון שבו עמד המקרבן כעד על דוכן העדים של הקולנוע הישראלי, ועד עדות לשלומי אלקבץ שיצא ב-2011, ואשר "מביים הפקה" של עובדות הנוגעות לכיבוש הישראלי בפלסטין. לצד מאמרים אלה ישנם מאמרים נוספים הדנים בזיכרון השואה, בזיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי ובעדויות של נפגעי אונס ופגיעה מינית.

את הראיון המרכזי החלטנו לערוך עם ענת יוטה-צוריה, במאית מרשימה שעוסקת מסרטה הראשון בנושאים של נשיות, מיניות ואמונה בחברה הדתית והחרדית. במבט ביקורתי ומתוך חוויותיה האישיות היא בוחרת לעסוק בסוגיות ובמצבים מוסתרים ומוכחשים, המצויים על גבול הטאבו החברתי. סרטיה הצליחו לעורר שיח חדש בתוך העולם האמוני, ובעקבות סרטה האחרון השיעור, שמתרחק לראשונה מהעולם הדתי היהודי, כמו גם מגבולות הז'אנר הדוקומנטרי, החלטנו להיפגש אתה לשיחה.

יעל שנקר עוסקת במאמרה בעיקר בשניים מסרטיה של יוטה-צוריה – טהורה, סרטה הראשון, והשיעור, סרטה האחרון, ודרכם היא מבקשת להאיר את גוף העבודות של היוצרת ולבחון את ההתפתחות באופן עבודתה.

דוד גורוביץ' ודן ערב דנים במעוול כעד בשיח על הקונפליקט הישראלי ובוחנים את הפרדיגמה של סליחה-מחילה-היטהרות בטקסטים קולנועיים וטלוויזיוניים. הם מתמקדים בקולנוע המשתמש בעדות או בווידוי ככלי קולנועי מרכזי דרך עדויות לאידו סלע (1993), סדק בבית (פרק מתוך תקומה בבימויו של יהודה קווה, 1998), Z32 לאבי מוגרבי (2008), ואלס עם באשיר לארי פולמן (2008) ומחילות (העלילתי) לאודי אלוני (2006).

אורנה לוי ואפרת מישורי כותבות על סצנת העדות הקלאסית בקולנוע הישראלי, ובוחנות כיצד היא מתקיימת בסרטים עדויות לאידו סלע, לראות אם אני מחייכת לתמר ירום, Z32 לאבי מוגרבי ועדות לשלומי אלקבץ.

גלי גולד חוזרת לסרטו של שלומי אלקבץ מ-2011 עדות, במאמרה "בימוי עדויות: 'הפקה' של עובדות הנוגעות לכיבוש הישראלי בפלסטין", ומבקשת להדגים כיצד הסרט מנסה להשפיע על המציאות באמצעות שזירה של תיעוד ובדיה, ולכתוב בעזרת הקולנוע תרחיש חדש לסכסוך.

ניצן ליבוביץ' הולך אל חומרי הארכיון ואל מורו ההיסטוריון שאול פרידלנדר, ומבקש במאמרו לבדוק, בעזרת דימויי מציאות בסרטים שתיקת הארכיון ליעל חרסונסקי (2010) והמערבולת – כרוניקה משפחתית לפטר פורגאץ' (1997), את המושג "אירוע גבול" שטבע פרידלנדר, גדול ההיסטוריונים של השואה.

אריאל ציפל מתבונן מפריז בחרדה והשתאות בתיירי המלחמה העומדים על גבעה בניר-עם ומעודדים את מעשה ההרג וההרס בעוד עזה מעלה עשן שחור וסמיך, בסרטם של אבנר פיינגלרנט ומכבית אברמזון מטדור המלחמה.

עידו לוויט חוזר אל הכהן הגדול של העדות בקולנוע העכשווי ארול מוריס, ואל סרטיו המפורסמים מר מוות וערפל מלחמה, ועוסק במתח שבין מוסר לרציונליות, הרוחש לדעתו בבסיס שני הסרטים, במאמרו "המוסר של מכונת התיעוד".

דנה אמיר קוראת קריאה פסיכואנליטית את הסרט רדוף למנחם רוט, שבו מחפש הבמאי גאולה בעקבות הטראומה שעבר בישיבה שלמד בה, ועוסקת במסעו של המותקף אל תוך עצמו במאמרה "ממידת הכוכבים למידת האדם".

קציעה אלון מהרהרת על דומא לעביר זייבאק חדד, העוסק בקורבנות אונס ופגיעה מינית בחברה הערבית בישראל, ובוחרת להתמקד בשאלות של הומניזציה ודה-הומניזציה באמצעות הפנים המוסתרות או מוצגות בסרט.

מיכל לביא סוגרת את הגיליון במאמר על סרט הביכורים של יונתן חיימוביץ' רסיסים, ובוחנת דרכו מושגים של זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי תוך הקשר למרחב המצולם, המשמש כטופוגרפיה של זיכרון.

קריאה מהנה

ענת ורן