תחושת הגלם

מאת: אריק להב – ליבוביץ

ישנם כמה פרויקטים שבהם לא הצלחתי להביא את העריכה למקום הרגשי של חומרי הגלם, וזו לא בעיה של עריכה לא טובה של הסצנה, או של מציאת מיקום מתאים. זה משהו אחר. הסצנה נפגמה בדרך, כשלקחתי אותה מזירת התיעוד והעברתי אותה לעולם הסיפור הקולנועי.

הסרט ההרוג ה-17 (דויד אופק, 2003) מתעסק בחקירת זהותו של קורבן פיגוע באוטובוס. יש בסרט קטע קצר ובו שוטר מראה לדויד אופק הבמאי קטע וידאו שצילם מתוך ניידת בדרך לפיגוע. ראינו עשרות זירות פיגועים בכתבות עצובות מאותה התקופה, אבל אני זוכר שבהקרנת ראף קאט לגוף המשדר, הנציג שלהם מלמל לעצמו על קטע הוידאו הזה – וואו איזה חומרים יש לכם!

על מה ההתפעלות? חשבתי לעצמי, זה רק שוט מרחוק של נסיעה לעבר עשן לא מרשים במיוחד. אבל עם התגובה של של הנציג ההוא לא יכולתי להתווכח. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שלחומרי גלם יש כוח אחר מאשר אותם החומרים בתוך סרט.

כדי להחזיר את "תחושת הגלם" לחומרים בתוך סרט אנו זקוקים להזרה כלשהי, כלומר, לצאת מתוך עולם הקולנוע ולהתבונן לרגע ממקום אחר על הסצנה. ההזרה שהייתה לרגע בתחנת המשטרה כשהשוטר הציג לאופק את הקטע בטלוויזיה שלו, השיבה לצילום את החיות והכוח של חומר גלם מתועד.

ההזרה היא שמאפשרת לחוש שוב את התחושה של צפייה בחומר גלם, ולעיתים המבט הזה יביא גם פואטיקה לסרט. החריגה מהשפה הקולנועית של הסרט נחווית בעוצמה גם מפני שחומרי הגלם שעוררנו לחיים, לפתע בולטים ביחס לרקע הקולנועי שמסביבם. וכשזה עובד, זה כמו קסם, ואנחנו מרוויחים בגדול: העצמה רגשית, פואטיקה ושבירה מרעננת של הקולנוע.

הלכה למעשה, כשארצה לשמר 'תחושת גלם' אשתדל לערוך בגסות ולבנות אצל הצופה אשליה שרק ניקיתי פה ושם את הקטעים המשעממים. אין עריכה של ממש. אנו מאמינים יותר לוואן שוטים, כי כל עריכה היא קפיצה בזמן. אבל לא חובה לצלם סרט בוואן שוט להשגת אמינות, מספיק לוודא שהמניפולציות הקולנועיות ומגע העריכה לא מורגשים.

כשרוצים לקבל תחושת ראשס, האפשרות שהסצנה נשלטה וצולמה בכמה זוויות או חלילה בכמה טייקים היא הדבר שהכי מפריע לצופה. גם עם מוזיקה – שהיא המניפולטור הכי גדול שיש בקולנוע – כדאי להיזהר ולהכניס אותה מתחת לראדר, או לא להכניס בכלל.

לבנון (שמוליק מעוז, 2009) הוא סרט עלילתי שמכיל צילומים של פנים טנק ותמונת כוונת. כשראיתי לראשונה את חומרי הגלם של הכוונת עלתה בי תחושה חזקה של חומר דוקומנטרי. אבל, בכל פעם שחתכתי מחוץ אל פנים הטנק הרגשתי שהאשליה הדוקומנטרית נהרסת, ולכן אין הרבה קאטים קולנועיים מהסוג הזה. העדפתי להישאר על שוטים ארוכים של הכוונת, וכשהייתי חייב לחתוך השתדלתי למצוא חיבור לא מורגש שנותן אשליה של שוט ארוך ללא מגע עורך.

בסופו של דבר הסרט נתפס כחוויה של צפייה באירועים מתועדים גם בגלל ההזרה של כוונת הירי שמונחת על התמונה. הכוונת מזכירה לנו כל הזמן, באופן גראפי, שזה לא סרט אלא משהו אחר. ממש כמו השוטר שהציג חומרים במסך הטלוויזיה בהרוג ה-17.

השחקן הדוקומנטרי

בזמן כתיבת השורות האלה אני מסיים עריכה של סרט עלילתי לרוץ על החול (אדר שפראן, 2023). מסופר בו על פליט אריתראי שמגורש מן הארץ. בשדה התעופה הוא מצליח לחמוק מהשוטרים ומגיע לאולם מקבלי הפנים, שם הוא מתקבל בחיבוקים כשחקן כדורגל ניגרי שהיה אמור להגיע למכבי נתניה.

כשראיתי את החומרים לראשונה, הגיבור תפס אותי . ברוב הסרטים שאני עורך, אני אוהב את הדמויות – אף שלא תמיד זו אהבה ממבט ראשון. הפעם זה קרה. ועזרה לכך הביוגרפיה רצופת הקשיים של השחקן שמגלם אותו.

לשימוש בשחקן מקצועי עם חוויות חיים דומות למה שעוברת הדמות בסרט יש ערך מוסף. הכוח אינו רק באמינות המשחקית, אלא בשוליים של הדרמה והטעויות מהחיים שזולגות להן פנימה לתוך החומרים של הדמות – הגמגום שלו כשהוא צריך לדבר על העבר, הטיקים שיש לו כשהוא משחק בסצנה מול שוטר, וכל שאר הטעויות שמחלצות ממנו משהו אמיתי ואנושי – כי בני האדם פגומים, ושחקנים בהרבה מקרים מושלמים מדי.

את הכריזמה של דמות בסרט עלילתי ודוקומנטרי אפשר למדוד לפי מידת הרצון לבלות איתה חמישים דקות, או כיום בתקופת שלטון הסדרות, עשרות שעות. אם אין בסדרה פטנט עלילתי חדשני, או גילוי עיתונאי מטורף, מה שקובע עבורי את מידת ההתמסרות לסדרה, זה פחות הסיפור ויותר הדמויות והכריזמה שלהם.

אם אני מנסה לשרטט מתי שחקנים או דמויות דוקומנטריות נכנסו לי ללב, אני יכול לומר שזה היה במקומות של חוסר דיוק שלהם וחוסר מודעות לסביבה. שחקן עלילתי צריך את הביטחון להיות פתטי, והדמות הדוקומנטרית צריכה לשם כך את חוסר המודעות.

כמה מילים על אשר טללים ז"ל. לא יצא לי לעבוד מול אשר כי שנינו עורכים, אך שמעתי עליו רבות מתלמידי סם שפיגל שזכו בו כמורה. בעצם הכרנו ממש רק לפני חודשיים, כשפנה אליי וביקש שאכתוב לגיליון הנוכחי של תקריב. מהצד השני של שיחת הטלפון שלי פגשתי באדם סקרן, שכל נושא לכתיבה שהעליתי נענה בקריאה – מאוד מעניין, לך על זה, אני אעזור לך. בכנות והתעקשות בלהבין אותי באופן מדויק, הוא עזר לי להבין את עצמי. וכעת, ברור לי למה הוא היה עורך ענק.

נוח על משכבך בשלום.