"צד רביעי למטבע" Description d’un Souvenir
בימוי, צילום, טקסט ועריכה: דן גבע
מפיקים: דן ונואית גבע, הבית הכתום (2006).
אין לי זיכרון מתי בפעם הראשונה ראיתי את הסרט שלך.
כדי להיזכר בהתחלה אני צריך לגלגל אותו לאחור
עד לרגע לפני שהכול התחיל.
התמונה הראשונה שאני זוכר ממנו
היא התמונה האחרונה.
פרטים זניחים:
צוואר ארוך.
עיניים יפניות.
קפיצה בעריכה.
אצבע קטנה זקורה.
ריכוז טוטאלי.
קודם באה התמונה אחר כך בא הקול.
צילמת ילדה בת גילה של ישראל
ביקשת שנביט בה
כמו היתה ישראל עצמה
אמרת
כל ישותה של ישראל זועקת כנגד
כוח שהוא רק כוח
ועצמה שהיא רק עצמה
כוח ועצמה אינם אלא סמלים
טענת שאי הצדק הגדול ביותר שרובץ לפתחה של ישראל
הוא שאין לה זכות להיות בלתי צודקת
כי אי צדק על אדמתה גרוע מאי צדק בכל מקום אחר
בסוף הנחת כתב חידה:
הביטו בה.
הביטו בה
עד שמכל הדברים הסתומים בעולם הזה
הסתום מכל הוא עצם היותה פה מול פנינו
כמו ציפור
כמו ספרה
כמו סמל.
מה ראית בילדה ההיא, שהפכת אותה לסמל?
מה היה בה שאי אפשר לשכוח אותה
אולי מה שציירה הוא המפתח לחידה
כמו כל אנשי המסע שהיו כאן לפניך
באת לחזות במו עיניך.
מדינה נולדת אחרי 2000 שנה.
נס.
צלמת
הלכת
ולא חזרת.
ואני רציתי להיות כמוך
אבל מי שיוצא למסע עם מצלמה בארצו
נידון שלא לזכור דבר
מלבד התמונות שצילם
ואם ישאל בדרך מקרה
אם באמת קרו הדברים
לא אזכור
ואף אחד לא יאמין
שאכן קרו הדברים אשר קרו
אלא אם כן בסוף המסע
אומר במו פי
הביטו בה
הביטו בה עד היותה חידה
כי יותר משהתמונות והמילים שהשארת
רודפות אחרי
הן עומדות לנגד עיני
שותקות.
סתומות.
באיזו מהן יהיה טמון הרמז
למה שעתיד לעלות בגורלה של הילדה הזאת?
דבר אלי
שלושה עשר זיכרונות מצולמים
בעקבות הסרט צד שלישי למטבע
של כריס מרקר
מאת דן גבע
כמי שיוצא עם מצלמה למסע אל העבר
אין לי אלא להביט תחיל אל זיכרון הילדות שלו.
זיכרון שני
עמי ואני
חברות מלידה.
אותם אנשים
כמה שנים קודם לכן.
פרטים זניחים:
עגלה אחת.
שני ילדים.
בגדים שעברו בירושה מהאחיות הגדולות.
אותם אנשים
כמה שנים לאחר מכן:
פרטים זניחים:
חולצת פלנל משובצת.
סוודר עם דוגמא
חיבוק של קבלה מוחלטת
מבט עם ציפייה לעתיד משותף
בעוד חמישים שנה, כשכל אחד מאתנו ילך לדרכו
מה יוותר מכל זה?
זיכרון שלישי.
חיפה.
עיר שבה נולדתי.
ילד בשם עלי רוכב על עגלת קארטינג.
פרטים זניחים:
חיוך מעודן.
מודעות בלתי נמנעת למצלמה.
כפות ידיים חזקות.
עדינות
גדר זמנית בתהליך בנייה
מורד הרחוב בו אני עתיד להיוולד
אמרת שבעיר הזאת ילדים יהיו חולמים על זוהר אולימפי
משהם לא ימצאו אותו הם יעזבו לדרך ממנה לא שבים
אחד עם עגלה
אחד עם רובה
אחד עם מצלמה
לאן נעלמו כל ה"עלי" הצעירים?
אלו שהובילו סחורות בעגלה
אף אחד לא זוכר כאן את עלי
לא מכיר, מה אני אגיד לך, לא מכיר
גם לא אלו שהמתינו בסבלנות מאחורי ההיבסקוס האדום
עלי? מי זה עלי? אני לא מכיר אותו
יש הרבה עלי אבל לא בגיל 60
או התנדבו למצוא אותו בשכן או אח
שחשב שזה הוא אבל מסרט אחר
זה אני
מלפני כמה שנים זה?
ופתאום התמונה מזכירה למישהו שחייב היה להיות
אדם כזה אם הוא קיים בתמונה.
גם היא בת 50 שנה.
הוא יתאמץ למצוא מילים מדויקות
על אופיו של גיבור התמונה
איש טוב היה עלי.
מעולם לא העז לפגוע באף אדם או חיה
אפילו לא הזיק למישהו….בדבר קטן
מסכן
שוטר בריטי נתן לו בראש עם מוט ברזל
מאז הוא יהיה קצת משוגע
מאז הילדים קצת יצחקו עליו
הוא קצת יאכל לבד
קצת ימות לבד.
בחיפה
עיר שבה נולדתי
כל ה"עלי" הצעירים כבר לא יגשימו את חלומם על זוהר אולימפי
על מה יחלמו בעוד חמישים שנה?
זיכרון רביעי.
בצד השני של הארץ צילמת ארבע נדנדות
בנמל הקטן של אילת.
ניבאת לה עתיד של סואץ או מיאמי
והיא הגשימה עצמה כלאס וגאס.
ואם בדרך מקרה
יזדמן לבני העיר החולפת הזאת
לראות שברי תמונות של עצמם
בתוך ראי הזמן והגעגוע
האם יזהו את עצמם בעצמם?
שאלת:
כשקו החוף הזה
יאוכלס בבתי חרושת ומלונות ארמון
הנתגעגע לבוקר הזה?
בצד האחר של הזמן.
שלושה ילדים ברובע של מאה שערים
מישירים מבט למצלמה שלך.
זיכרון חמישי
שיחה מטורפת ללא מילים:
אם לא תפסיק לצלם: אוכל אותך-אומר הגדול
אם רק הייתי יכול, הייתי צלם כמוך! רומז הקטן
אני והמעיל אחד הם אומר לך השלישי.
שפע כזה של דמויות ושיחות אינו נוצר למראית עין בלבד
ולכן,
אולי,
צריך היה כלל לא לצלם אותה
את מאה שערים
אלא רק לחזור על השאלה שהיא מציבה לישראל:
האם כדאי להחליף ציפייה כה נפלאה ונצחית בהגשמה שהיא בת חלוף?
ואם ישראל לא עונה
השאלה מתגלגלת לפתחו של ילד
כמו זה למשל.
אברהם.
אתה מצלם אותו בתוך חומות הגטו
ואם בדרך מקרה כעבור שנים
אתה חוזר לצלם אותו
הוא כבר איבד את אמונתו
והוא עומד מחוץ לחומות.
אברהם.
אבי האמונה
מה קרה לך שאיבדת את אמונתך?
האם כדאי היה להחליף ציפייה כה נפלאה ונצחית
בהגשמה שהיא בת חלוף?
ואם לא?
היכן תהיה בשנה הבאה?
אברהם!
מה לא מצאת בה?
בהגשמה בת החלוף
שהביא אותך לחזור אל תוך העולם
של הציפייה הנצחית
מה בה היה לך כל כך נפלא?
אברהם
אברהם
אתה בא
ויוצא
מתוך מבוך של זמן
האם יצליחו 50 שנות חירות
במה שלא הצליחו 2000 שנות שיעבוד?
אברהם
האם יש סיכוי שאמצא אותך שוב?
בצד האחר של האוטופיה,
קיבוץ.
זיכרון שישי
סנדלים תנכיות.
פרטים זניחים:
כיסא גבוה מדי
או רגליים קצרות מדי
זבוב טורדני
פצע נטול הרואיות
המבט שלך מתמקד בישיבה השבועית של הקיבוץ.
המודל של כל המודלים.
האמצאה המקורית
שהייתה אמורה לסתור את כל
הנחות היסוד של העולם הישן.
היהודי.
שאלת: כמה זמן יוכלו לשמור על טהרתם?
במרכז הישיבה דמות: רחל רבין.
מזכירת הקיבוץ.
פרטים זניחים:
סיכה על דש הבגד
חיוך מבויש
אחות של ראש הממשלה הראשון שעתיד יהיה להירצח.
בשם אלוהים.
לא תרצח.
אלא אם כן יש פסוק מתאים יותר
מה מהעתיד הזה כבר ראית בתמונה?
אבל עם מות עידן האוטופיות מגלה עצמה ההיסטוריה
בצורת השאלות החשובות באמת:
וכאן למה צחקתי
מי זה מציץ מהחלון?
ופה מי זה הציץ בחלון?
ושם על מה התווכחנו?
וזה, חי או מת?
הנה יענקל'ה
כן, הוא גם נפטר
זה לא בחיים
וזה לא בחיים
וזה…
נו מה שמו
וזה?
האם הוא בכלל היה?
…פרח לי השם שלו…
כן….הוא עזב לארה"ב…
רחל.
שם אחד היא לא תשכח
אך לא תזכיר
בעת ספירת המתים.
את אחיה.
יחידה.
את יצחק.
את הסיכה הוא הביא לה ממסע סודי במדינת אויב.
מי שמביט כל חייו באויבים מחוץ,
סופו שלא יבחין באלו שמתגנבים
מאחוריו.
מבית.
בשם אלוהים.
כן תרצח.
וכדי להיזכר בימים טובים יותר
צריך לגלגל אותם לאחור ולשיר:
בארצנו יש מקום צנוע
ומנרה קוראים לו בערבית
שם עברי עדיין לא קבוע
בכל אופן ישנו כבר בתכנית
כדי לעלות אותה לראות
כבר כדאי לכל אדם בעולם הזה לחיות
ומנרה תשגשג תפרח עוד
והכול פה עוד ישתנה
וכעת מלאו לה כבר שנתיים
פעם משק גדול פה יבנה
יופי!
זיכרון שביעי:
חייל.
פרטים זניחים:
גאה.
נינוח.
מצוחצח.
ייצוגי.
אגדת טוהר הנשק עדיין מאפשרת לו
ולכל מי שסביבו
לשכוח שבנשק אין טוהר.
חייל.
איש צעיר שנשבע
להרוג ולהיהרג בשם
מדינתו
קצינים, קדימה צעד!
המסדר אחורה פנה!
המסדר יעבור לדום. מסדר דום!
לשם כך מדינות משביעות את נעריהן להרוג ולהיהרג בעבורן.
אבל את הסיפור הזה אפשר היה גם לספר מהסוף להתחלה:
יותר משהנערים האלו רוצים להישבע מול הכותל
הכותל מתבשם בשבועתם.
כל הכבוד!
יותר משהם רוצים למות בעד ארצם,
יש מי שהיה מוכן להקריבם.
יותר משהם רוצים שלא ישכחו אותם חיים
יש מי שמרוויח מלהנציח אותם מתים.
אמן
ברוך
אתה
ה
אלוהינו
מלך העולם
אשר קדשנו
במצוותיו
וצוונו
להניח
תפילין
חייל.
איש צעיר שנשבע להרוג ולהיהרג בשם מדינתו
אני נשבע
להרוג ולהיהרג בשם מדינה
אני נשבע
זה סמל.
להרוג ולהיהרג בשם אלוהים
אני נשבע
גם זה סמל.
אתה גולני, לא?
אתה עושה צחוק?
גולני צריך להיות קרבי עד הסוף,
גם ביהדות –
יהודי קרבי
אני נשבע להקדיש את כל כוחותיי
ואף להקריב את חיי
ואף להקריב את חיי
אבל לכל כותל יש שני צדדים
כל צד והדמעות שלו
ועל כל חייל במדים בצד האחד
יש נער בצד האחר
שגם הוא חולם שיום אחד יהיו לו מדים
כמו זה למשל
עלי
זיכרון מצולם משלי.
צילמתי אותו לפני 15 שנים בסמטאות של מזרח ירושלים
מוביל פיתות ומתפלל
אבל אז, גם עלי שלי היה חולם על זוהר אולימפי
כמו עלי שלך לפני חמישים שנה.
פרטים זניחים:
עיניים אדישות.
ניכור חסר תקנה
מבט נעדר ציפייה לעתיד משותף.
היום הוא כבר חולם להתפוצץ על בני אדם
אמרת שהארץ הזאת מדברת אליך בשפת סמלים.
סמלים של אדמה
סמלים של מים
סמלים של בני אדם.
זיכרון שמיני
טנק שרוף. התמונה הראשונה של הסרט שלך.
סמלים.
בארץ שבה כל כך הרבה חלומות נחלמו
גם חלום הוא סמל
איש איש עם חלומו שלו
מרוב חלומות, סופה שלא תגשים את חלומו של אף אחד.
אבל הסמלים המצולמים
טבעם להתחלף:
סמלים של יוהרה
סמלים של פחד
סמלים של נשיות
סמלים של שכחה
סמלים של דיכוי
סמלים של אמונה
סמלים של חופש
סמלים של בני אדם
סמלים.
הסמלים אכן חייהם ארוכים
ארוכים יותר מחייהם של חומות בטון ואיוולות אדם
ואם כדי לא לשכוח
הייתי צריך לקרוא בשם, מחדש,
לכל האנשים שנעלמו עם צילומיך
הם היו נותרים וודאי חסרי שם.
כמו החייל שפעם כבש כאן
ושוב אינו כובש כאן וודאי
שפע כזה של סמלים מצולמים
לא נוצר למראית עין בלבד.
Ok, Look at Safta
I’ll take another one the boy was on the way
Efi, I don’t see your face at all
סמלים של ארץ מובטחת
זאת ישראל
זיכרון תשיעי:
מנת גלידה.
לא גדולה ולא קטנה.
יותר משקטנה, צנועה.
בדיוק במידה.
ברור לה וברור לו שאין בה עודף.
לא מתקיים בה הצורך לבלוע יותר ממה שניתן להכיל
ולכן הוא כל כך נהנה ממנה.
לא בגלל טעמה כמו בגלל העדר המופרזות שבה.
מה שמך ילד?
על מה חלמת בארץ ההיא-
שבה מידה וגבול היו סמל?
פעם היו בטוחים מנבאי העתידות
שהארץ הזאת בנויה מדמעות.
ברגע שיפסיקו לקונן בה היא תתייבש ותתאדה.
וכך, לא תמצא כאן מישהו שלא בוכה על עצמו
או גורם לזולתו לבכות.
משאית הבשר הייתה אמורה לנסוע,
כדרך כל משאית,
ברחוב המוביל לאטליז
אבל הרחוב חסום על ידי החומה
שנולדה מתוך השנאה
שנולדה מתוך הפחד
בעוד מספר דקות
המשאית תיסוב לאחור
והבשר החי והבשר המת ילכו בדרך כל בשר.
אבל כדי להעריך את החומה הזאת
ללא קריאות התפעלות של סוחרי בשר
היה צריך להעביר אותה תחת קרני רנטגן.
אז היה מתגלה כי משני צידיה חיים אנשים
כמו של זה למשל
אבו אחמד
כדרך כל בשר הוא צריך להטיל את מימיו
אבל עומדים לבנות את המשך החומה
על חלקת הזיתים שלו
להלחם על הזכות להטיל את מימך
על אדמתך הנגזלת
זה סמל
לגרום לחייל להפסיד בקרב סמלי
גם זה סמל
בעוד מספר דקות הכדורים יעופו
שניים מהם יפגעו בבטן של עלי.
"סליחה"
לירות בילידים ולבקש סליחה
או לא
גם זה סמל
אבל עלי עוד לא יודע את זה
ונותרו לו עוד שלוש דקות
להמשיך לחלום על זוהר אולימפי.
ועד שאבו אחמד יסיים לעשות את צרכיו
ההיסטוריה תמתין.
זהו.
הכול כבר מרגיש יותר נעים.
אנושי.
עכשיו החיילים יאפשרו לו לעמוד בנחת מהצד
ולצפות איך לוקחים לו את אדמתו.
פרטים זניחים:
עיניים מצומצמות.
שפתיים קפוצות.
יותר משהוא שקט
הוא כובש זעקה גדולה.
וכמו שלבשר
יש מחיר שונה משני צידי החומה
כך גם לזיכרון
ויותר משהצד האחד לעולם לא ישכח
הצד האחר ירצה יותר מכל דבר אחר לא לזכור
העם חולם
אני חולם על יקיצה….
…איך כל אחד פה "בקומבינה"
אין לו אלוהים לא אבא אמא
עכשיו אני "סלבריטי"
טלפונים כל היום…
אני לא זמין….
הכול פה זה "קומבינה"
ימים שחורים
עושים אותנו מאושרים
ימים שחורים…
זה המדריך לחיים הטובים…
אבל חומות מתמחות בשתיקה
ואילו רק יכלה זו לתבוע את עלבונה
הייתה וודאי מלינה ב"שפה חומתית"
על כך שחומת ברלין היתה גבוהה ממנה
ואני?
מה אני?
כה בנאלית היא רשעותי
עד כי אף לא טרחו לנטוע אותי באדמתי
מצדו האחר של מדרון האימה נולדים ילדים
עם חלומות
כמו זה למשל
עלי
שחלם על זהר אולימפי
או זה
שחלם לצייר בניינים.
אתה מצלם אותו שקוע ברישום
כאשר אתה שב לצלמו הם כבר שניים.
ואם בדרך מקרה אני שב לצלם אותם אחרי חצי מאה
האחים קולקר הגשימו את חלומם
לתכנן בניינים.
כמו זה למשל
משרד החוץ בירושלים
עכשיו הם חולמים על לחיצות היד
שהיו יכולות
להלחץ בו
הגודל של השולחן נקבע בדיוק על פי לחיצת היד הדיפלומטית
תלחץ יפה…
הנה, זו לחיצת היד
זו לחיצת היד
או זה…
נח רוזנפלד
שהגשים את חלומו
להיות אלוף שחמט
כבר בגיל 11
זיכרון עשירי
נח רוזנפלד
אלוף שחמט מקיבוץ מנרה
אמרת שהוא גדל בעולם שבו לכסף אין כל תפקיד
שעולם זה נידון להכחדה
אך בוודאי יותיר את רישומו בזמן
נח
אלוף שחמט בגיל 11
דבר אלי
תכליתו של כל משחק שח-מט זכייה או הפסד
אבל זכייה במה?
הפסד של מה?
נח- אלוף צפיית המהלכים מראש
דבר אלי
או שמא הנבואה כבר הגשימה את עצמה
ועולמך כבר נעלם
נח
אחרי המבול
עזבת את הקיבוץ
ובעיר הגדולה
אתה מעביר לדור הבא,
זה שחי בעולם שבו רק לכסף יש תפקיד
נוסחאות של כוח
נוסחאות של עצמה
נוסחאות של ילד שנידון בעולם אחר
לצפות מראש את הכחדתו של עולם בלתי אפשרי
בו לכסף אין כל תפקיד.
מי שיבוא בעוד 50 שנה יגיד:
איך לא ראיתם את זה
איך אתם לא מבינים מה אתם עושים פה
איך אתם נותנים לחיים לזרום ככה
ואתם לא מבינים מה קורה
אתם לא רואים מה קורה לכם
הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלכם
ואתם לא עושים שום דבר כדי למנוע את זה
אתם רק רצים אחרי רכוש ודברים כאלו
אז בעצם מה?
אז אנחנו באמת טיפה בים
אז אנחנו יותר חזקים ויותר חכמים
אבל כמה?
צריך להבין כעם
שפה עשו דברים גדולים כדי שזה ימשך
לא כדי להרוס את זה
תחת רגלי המלך, מסולק השחקן האחרון:
דבר לא נותר על המשטח:
כלום.
משבצות נטושות
חסרות מהות
נח.
חלמת על חברה בה הכסף הוא לא סמל.
ואם חזית כי בצד האחר של המשוואה
הנצחון שלנו אינו אלא צורתו האחרת של ההפסד
על מה נותר למלך המנצח לחלום?
על מה נותר לך לחלום?
דבר אלי.
זיכרון אחד-עשר
כסף.
פרטים זניחים:
יד מעבירה כסף ליד אחרת
האחת ממתינה בענווה למגיע לה
האחרת מתקשה להסתיר את יגון הפרידה.
אמרת שכסף הוא סמל.
צבע הוא סמל
לידתו של עולם.
בצד האחר של המטבע
אותה היד כבר נאלצת לגלם את שני התפקידים
גם של הממתינה בענווה
וגם של המתקשה להסתיר את יגונה,
ובאותו המחיר.
"יעילות עסקית
ומיצוי פוטנציאל כלכלי"
ימלמלו המומחים.
החולפים
מאז שהיד הזאת פשטה את עצמה
מגדלים החלו צומחים לשמיים.
וככל שהיד קרובה יותר לאדמה
המגדל קרוב יותר לעננים
וככל שמספר המטבעות בכף היד קטן יותר
כך מספר המגדלים רב יותר.
ככה זה.
אמרת:
כבר שמענו הכול על ישראל
12 שנות עצמאות.
עוד מעט שלוש עשרה
שני מיליון תושבים.
בקרוב שלושה
מגדל אחד באוויר
בקרוב שישה מיליון
בצד האחר של הסיפור
עמי ואני
בארץ שבה חברות מלידה היא סמל
מי שיוצא למסע עם מצלמה
סופו שימצא עצמו מישיר מבט אל הזיכרון שלו.
זיכרון שניים-עשר.
תמונות שצילמת של חברות מלידה
פרטים זניחים:
חולצת פלנל משובצת
סוודר עם דוגמא
מבט עם ציפייה לעתיד משותף.
תמונה שלי של חברות מלידה
פרטים זניחים:
חולצת פלנל משובצת
סוודר עם דוגמא
מבט עם ציפייה לעתיד משותף
חיבוק של ערבות הדדית
את זה כבר אמרתי
לא?
עמי
חברי היקר
התמונה מכילה אותנו לרגע קצר
מה שאיחד אותך ואותי הוא זיכרון
של ילדות רחוקה
מה שיפריד בינינו הוא ראיית החיים.
בעוד מספר שעות אתה תידרש ללכת מכאן
והבית שלך ייהרס.
כשהעתיד יהפוך אותנו לעבר שלו
גם הבית שלך יהיה לזיכרון.
לסמל.
עבורך ביתך בחבל עזה
הוא התגשמות הבטחה אלוהית
עבורי סמל ליהירות אנושית
פרטים זניחים:
כיפה שחורה
תפילין
טלית
חבר מלידה שחזר בתשובה
עמי
במקום בו אתה קורא על קדושת שחרור האדמה
אני רואה במו עיני את חרפת הדיכוי
במקום בו אתה חולם על מלכות יהודה הגדולה
אני מחפש ישראל ענווה
לא מגרש יהודי יהודי
לא מגרש יהודי יהודי
במקום בו אתה רואה את השאלה
אני רואה את מה שאינו נשאל
את מה שראוי היה שישאל קודם לשאלה זו
ובאותה השפה:
יהודי רוצח יהודי?
יהודי רוצח לא יהודי?
יהודי מגרש לא יהודי?
שפע כזה של סימני שאלה
אינו נוצר למראית עין בלבד.
אני הולך עם מצלמה בין שורות של חיילים
שאינם אלא סמלים של חיילים
בין שורות של מאמינים
שאינם אלא סמלים של מאמינים
מול חבר מלידה
שאינו מבקש להיות אלא חבר מלידה
עמי
אתה לוקח את בנך
מהבית בו נולד ואליו לא ישוב
עבורך זוהי שעת חורבן
עבורי זוהי שעת מבחן.
האם דרכינו נפרדו לעד?
אני זוכר איך אהבת לצטט באזני את הרב קוק – האבא, כמובן
שאבת כוח מהלהט האמוני שלו.
אולי יום אחד כשהארכיאולוגים יחפרו וימצאו
את שרידי הבית שלך
הם יגידו כי גם אזהרותיו והסייגים
ששם לתלמידיו
גם הם היו כתובים על הקירות.
"ככל שמידת האמת באמונה גדולה יותר,
כן סכנת סילופה גדולה יותר".
כך אמר
מעניין
בלהט אמונתו
אפילו הוא ידע לשים סייג לאמת שלו עצמו
עמי
כשהבית שלך ימחק מעל פני האדמה
והאלוהים אליו זעקת לנס ישתוק
כמה זמן תוכל לשמר את אמונתך?
עמי
יקירי
בסוף התמונה הזאת נפרד
נו זה כבר הנציח את הרגע, לא?
– הנציח את הרגע.
איש איש לתפילה שלו
איש איש לחלום שלו
איש איש לזיכרון שלו
הנתגעגע לבוקר הזה?
נותרו עוד שתי תמונות.
בכל מקום שמסע היה רוצה להסתיים
נולד זיכרון חדש שדוחף אותו הלאה.
כמו זה למשל.
זיכרון שלושה-עשר
שמחה פורצת על גדותיה
פרטים זניחים:
מעיל פרווה
שער פרווה
שפם פרווה
שלט אין כניסה.
אמרת שהתיירים האוהבים את הציורי
משמשים חומר לדמיונם של התושבים
האוהבים מאוד את הציורי
הבחנת שהם באים לישראל
על מנת לצלם את החלוצים
את בהירי העין והמבט.
אבל את האחרים אין הם רואים.
ואם בדרך מקרה
חוזרות התמונות לבעליהם,
תגובותיהם שונות:
הכרת תודה
דיכאון
שמחה פורצת על גדותיה.
כל כך הרבה פליאה יש באיש הזה
שרואה בעצם היכולת שלו לזהות את עצמו בתמונה, נס.
ואם בעוד 50 שנה תחזור התמונה לבעליה
האם יזהה את עצמו בעצמו?
האם עדיין תהיה השמחה פורצת על גדותיה?
תיירים באים, מצלמים, והולכים.
פעם הם באו לצלם פה חלוצים בהירי מבט
היום יש תיירות מסוג חדש-
תיירות הכיבוש
ואם התיירים אוהבים מאוד את צילומי הכיבוש הציורי
אז הכובשים והנכבשים
אוהבים מאוד מאוד את הציורי שבתמונות הכיבוש
כאן סיפחנו
כאן חסמנו
כאן הרסנו
כאן ירינו
כאן חיסלנו
כאן פישלנו
כאן התעללנו
כאן נקמנו
כאן הנצחנו את השנאה
הכול בשם אצבע האלוהים
או העדרו
תלוי מאיזה צד מביטים.
וכך באות תמונות לעולם.
תמונות שתיירים מצלמים
כדי לתת בהם שמות.
כדי לא לשכוח
תייר תייר ושם תמונתו עמו:
"להיות עם חפשי"
"בארצנו"
"כל עוד בלבב"
"עין לציון צופיה"
"עוד לא אבדה תקוותנו"
"בת שנות אלפיים"
"ארץ ציון ירושלים"
כמו התמונות של התיירים
גם אנחנו עומדים לראווה.
ואילו היה מגיע לכאן מישהו מעולם אחר
הוא בוודאי לא היה מבין את מה שהוא רואה
או שומע לנגד עיניו
למה כולם עומדים?
אולי אבדו את דרכם
ומה זה הרעש הזה?
אם צפירות היו יכולות לשוחח עם הנצפרים שלהן
אולי הוא יכול היה
לשמוע אותה אומרת להם בשפה צפירתית:
בני
אל תהיו עצובים.
בשנה הבאה אחזור
ואז צפירתי תהיה ארוכה יותר
ואז נוכל להמשיך כרגיל בעניינינו
איש איש ועניינו שלו.
כמו זה למשל,
שהולך ברחבי ארצו מאחורי מצלמה
ומחפש מישהו שלפני חמישים שנה
התמונה הנציחה אותו
מחייך חיוך של שמחה שעולה על גדותיה
בוא רגע…
בוא בוא
אם זה לא הוא אני נותן לך מה שאתה רוצה….
זה אתה?
זה אתה
הנה זה אתה
מה זה לא?
הנה הפרצוף שלך
מה קרה לך
למצוא איש שלפני חמישים שנה
השמחה שלו עלתה על גדותיה
גם זה סמל
הופה! הנה השפם שלו
חברים טובים ינסו לומר לו
ראה
פה היה לך מעיל פרווה
פה היה לך שיער פרווה
פה היה לך שפם פרווה
פה חייכת חיוך שעולה על גדותיו
זה אותם שיניים?
תחייך….
אהה…. ירדה שן..
אבל הוא לא יכיר את עצמו
ולא מאמין למה שהוא רואה לנגד עיניו
בעוד חמישים שנה
כשהתמונות האלו תחזורנה
בדרך מקרה לבעליהן
האם נזהה את עצמנו בן?
ככל שאני מסתכל לתוך התמונות שלך
הן נשארות שותקות
ככל שאני מנסה לקרב אותן
הן מתרחקות
ככל שאני מנסה לחדור למהותן
הן נשארות סתומות
ככל שאני מבקש לראות בן את המחר
הן מפזרות ערפל על האתמול
איפה מונח הקוד לפענוחן?
נשארה עוד תמונה אחת
והמסע חייב להסתיים בה.
נראה שלעולם לא אדע בוודאות
מתי ראיתי אותה בפעם הראשונה
מה זה חשוב
איפה היא?
זאת שביקשת שנדבר אליה
ונזכיר לה שאי צדק על אדמת ישראל
שוקל יותר מאי צדק בכל מקום אחר
כי היא הכופר והתשלום על אי צדק.
אבל כופר על מה?
ותשלום למי?
לאן צריך ללכת כדי למצוא אותה?
רחוב לונדוני אפור
בית ויקטוריאני אדום.
אנגליה.
ככל שהתמונה סבוכה יותר
כך היא מתבהרת לאיטה
הילדה שבחרת כסמל לעתידה של ישראל
בחרה לחיות הרחק ממנה.
להקים את ביתה
מחוץ לה.
במנותק ממנה.
אתה מצלם ילדה אחת מציירת בחיפה.
עיר שבה נולדתי.
ואם בדרך מקרה אני חוזר לצלם אותה
כעבור חמישים שנה
היא עדיין מציירת
בביתה שלה.
בלונדון.
פרטים זניחים:
צוואר לא כל כך ארוך
משקפיים דקים.
כתם צבע
אצבע קטנה, מעט כפופה
ריכוז מסויג.
מה היא מציירת?
בית בוונציה.
בית בפריז.
בית ביוון.
בית.
גם בית הוא סמל.
הילדה שהייתה לה הזכות
לעזוב בית
ולהקים בית מחוץ לבית
מציירת מאז את הבתים של כל העולם.
אתה מצלם ילדה מציירת
ומבקש שנתבונן עליה עד היותה חידה
כאילו הייתה ישראל עצמה
כעבור חצי מאה היא כבר לא חיה בישראל
ויש לה כבר ילדה משלה
עכשיו היא רואה את הסוף מתקרב
תמונה אחת לפני האחרונה
ואם תחזור ותביט בעצמה
זאת שאמרת שלעולם לא תהיה עוד אנה פראנק
האם תכיר את עצמה בעצמה?
הביטו בה
הביטו בה
עד שמכל הדברים הסתומים בעולם הזה
הסתום מכל הוא עצם היותה פה מול פנינו
כמו ציפור
כמו ספרה
כמו סמל
ואולי כדי להכיר את עצמה היא צריכה לבוא הביתה.
למקום בו נולדה
ויש לה שם
למקום בו כולם זוכרים אותה כפי שהייתה
או כפי שחלמו שתהיה,
איש איש וחלומו איתו
איש איש ושברו איתו
ושם, לרגע,
ביום הולדתה ה-60
בין חברים שלא ראו אותה שלושים שנה
לרגע אחד,
אילנה
כבר לא תהיה יותר סמל.
ואם בדרך מקרה תשאל
אם באמת קרו הדברים אשר קרו
והיא לא תזכור
ואף אחד לא יאמין
היא תקרין תמונות ותאמר:
כאן נולדתי.
כאן גדלתי.
כאן כריס מרקר הנציח אותי כסמל.
כאן עזבתי את הארץ שלי.
או שמא היא נטשה אותי.
אני כבר לא כל כך זוכרת.
זה היה מזמן.
כאן בראתי חיים מחוץ לה.
מנותקים ממנה
נפרדים משלה
ואילו תמונותיה היו יכולות לדבר
שלא בשפה תמונתית
אלא בשפת בני האדם
אולי הן היו אומרות:
הביטו בי ! הביטו בי
עד שמכל הדברים הסתומים בעולם הזה
הסתום מכל הוא עצם היותי
כאן
שוב
מול פניכם
לא כמו תמונה
לא כמו ציפור
לא כמו סיפרה
לא כמו סמל.
כמו אדם.
מאז 1992 יצר כ-25 סרטים תיעודיים שזכו בעשרות פרסים בינלאומיים, השתתפו במאות פסטיבלים בארץ ובחו"ל והוקרנו ברשתות טלוויזיה בארץ ובעולם. את עבודת הדוקטורט כתב באוניברסיטת תל-אביב... קרא עוד
