אפילוג. מחווה סינמטקים למרקר

 

מאת: פרופ' דן גבע

 

באדיבות הסינמטקים: ירושלים, תל אביב והרצליה.

תודותינו העמוקה נתונה למנהלי התכניות בשלושת הסינמטקים: נבות ברנע, פיני שץ וניר נאמן

התכנית נערכה בשיתוף המכון הצרפתי בישראל, Institut français.

 

 

בעוד שנים רבות, אלו שבדרך מקרה יביטו עלינו ממרחק הזמן ויחפרו באדמה בכדי לגלות את עקבותינו, לא יאמינו למה שיגלו.

ואם, בדרך מקרה, אחד מהם בכל זאת ישאל:

מתי כריס מרקר חזר להיות מוצג לעיניי הישראלים?

כנראה שלא יהיה מי שיזכור. אבל אולי, מתוך הרהור בדברים, יעלו השערות שונות ומשונות. למשל,

שהוא שב אלינו,

בלב מדמנת חטופים נטולי תקווה.

מחוסרי חמלה.

משוללי כבוד.

מעוקרי אנושיות.

בלב מהלכים צבאיים  של ימים חשוכים.

בלב ילדים.

נשים.

טף.

רעבים.

מורעבים.

מוגלים.

מפונים.

עקורים.

מופצצים.

או לא?

הייתכן שלא?

הייתכן שכן?

למה אתה מתכוון?

למי?

 

לנו?

להם?

לנאמנים?

לבוגדים?

 

תלוי את מי שואלים.

 

"השם ירחם" אומרים יודעי סודו.

תמיד, בשמו.

לא בשמם.

אבל הוא לא מרחם ולא מדבר.

הוא לא.

והם

הם ממשיכים לדבר בשמו.

 

מרקר שב אלינו, הישראלים

בלב ימים בם מילים איבדו כיוון.

שפה איבדה הגינות.

אמונה אבדה ידיעה.

ידיעה אבדה אמונה. 

בלב כיכרות מלאות זעקות שבר.

בלב תפילת אדם–לאדם ומנגד,

ובו בזמן

ארוחות ראווה ומפגני כח של 

 פוליטיקאים מְלַחֵכי פִּנְכָּה.

קצרי רואי.

נוטפי להג.

שטופי זימת אשליית הנצח.

אפופי תאווה חסרת רסן

לכוח

ועוד כוח

ועוד

כח שהוא רק כח

שגם הוא אינו אלא סמל.

גם חיוכים זחוחים של פחדנים הבורחים מאחריות הם סמל.

כמו לב אטום.

גם הוא סמל.

 

כך, במלים אלו ממש, אולי, ייספר אותו מָאן דְּהוּ על הימים בם נגלה, שוב, כריס מרקר, לעיני הישראלים. ואולי לא. אולי רק ישתוק. רק שלא ישתוק.

בכל מקרה, בתוך כל אלה – נערך מחווה הסינמטקים לכריס מרקר בקיץ 2025.

ובאותו הקשר, כמו מתוך חלום טורדני, נזכרתי בשאלתו הזועקת של יוריס איוונס מתוך הסרט Zuiderzee משנת 1933—מדובר בשאלה שלא רציתי לשאול עוד, אך היא נותרה (עקשנית שכמותה)  בלתי נמנעת, לנוכח מצעד האיוולת שהלמות תופיו רחוקה מלגווע:

?Has anything changed

האם השתנה דבר?

ובעוד הכיכרות המלאות-אך-ריקות-מדי ממשיכות לדמם (ודם, אתם יודעים, זורם בשקט) והפוליטיקאים מזדחחים, מתנפחים, משקרים, מתפחדנים, מתרהבים ומתכווצים עד לזרא, שישה מסרטיו של כריס מרקר הגיעו אל מסכי הסינמטקים.

אפשר לומר שזו היתה חזרתו-אלינו, של מי שכונה, ובצדק, "הקוסמונאוט של הזיכרון האנושי". ברוח קוסומולוגית זו, המחווה מציג שש מתוך כמאה יצירות אמנות אודיו-ויזואליות, שמרקר הביא, יילד, הוציא לאור, חשף, המציא, הפיק ויצר בעולם, במהלך בלתי נתפס של כשבעים שנות יצירה.

ואלו הסרטים שהוצגו במחווה:

מכתב מסיביר  (Lettre de Sibérie, 1958)

צד שלישי למטבע  (Description d'un combat, 1960)

המזח (La Jetée, 1962)

חיוך בלי חתול  (Le fond de l'air est rouge, 1977)

ללא שמש  (Sans Soleil, 1982)

המפלס החמישי (Level Five, 1997)

 

 

נפלה בחלקי הזכות לומר מילות פתיחה לפני אי אלו מתוך הקרנות הסרטים. דיברתי, איך לא, בשבח מוזיאון ישראל ואוצריו, בשבח תקריב, בשבחם של אנשים יקרים שחלמו והגשימו את חזרתו של מרקר אלינו.

הזכרתי למאזינים שמרקר ביקר אותנו עת ישראל הייתה צעירה מאוד: בני שתיים-עשרה שנים היינו, ב-1960. מנקודת מבטו הוא בא, ראה, הסתכל, הבחין, ניתח, רמז, סימן וסִמֵּל, הזהיר והלך. הותיר אותנו להגשים את נבואתו במו ידינו. במו איוולתנו. במלוא יהירותנו. במו פחדינו. כאבינו. אלימותנו ויופיינו הדוהה. אך יותר מכל אלו, מרקר הכיר במו זכותנו להיות צודקים וטועים, טפשים ואבודים כשאר העמים, כפי שהיו מקדמא דנא וכפי שימשיכו להיות כל עוד נשימה תוותר באפינו – סָפִּיֶינְס שכמונו, הראויים למידה מסוימת של חמלה ואם לא, אז לפחות למבט סקרן.

וגם אילו מרקר לא היה בא, עדיין, הכתובת המסמנת את כיוונינו ההיסטורי, כעם,  כך טען, הייתה כתובה על הקיר. או, כפי שאמר בצד שלישי למטבע: "התנ"ך ראה הכול מראש".

האמנם?

אבל האמת היא שאילולא בא לבקרנו ב-1960 ואילולא חותמו הקולנועי והצילומי מאז היה נוגע, עד יום זה, בליבם של יותר ישראלים מאשר העין הבלתי מזוינת יכולה להבחין, לא היה מחווה סינמטקים זה עומד ומתקיים.

לכן, השאלה שעמדה בפניי עת נדרשתי להקדים דברים הייתה: "מה חובתו של אדם לומר, בעת זו, באולם ממוזג ומוחשך, כשבחוץ, וגם בפנים, הארץ פצועה-קשה ומקוננת?" במילים אחרות, מה יש לומר היום, כשברקע מהדהדת קריאתו בת ה-65 שנים של מרקר:

"אי צדק על אדמת ישראל גרוע מאי צדק בכל מקום אחר כי אותה ארץ היא הכופר והתשלום על אי צדק".

ואם חפצי חיים אנו, איזו שיחה חובה עלינו לקיים סביב שאלת משמעות המאבק הפנימי על דמותה המוסרית של ישראל – מאבק עליו דיבר בפתח סרטו, צד שלישי למטבע? ולמה התכוון כשאמר לקראת סוף הסרט:

"…עם מות הערכים"?

לאילו ערכים בדיוק התכוון? ואם "מתו"? האם ייתכן שעוד יקומו לתחייה? ואם כן, בידי מי הדבר נתון?

שאלות קשות אלו גרמו לי לרצות לברוח מעצם המנהג להקדים דברים להקרנת סרט. אבל בריחה אינה פתרון. לכן בחרתי לדבר. אולי כדי, אחרי הכל, לברוח. מי יודע. בכל מקרה, כנראה, מתוך רצון לייצר, ברוחו של מרקר, תקווה – להיזכר באפשרות שדיבור המבקש לתהות בקול רם, יכול לתת מזור, ואם לא מזור, לפחות מנוחה קלה מהכאב.

בקיצור, בארבע הזדמנויות שונות הקלטנו את דברי הפתיחה לסרטים ואת קבצי הקול האלו צירפנו כאן, עבורכם, בליווי מספר דימויים של האולם והקהל – במיוחד של אורח יקר, דמות מתוך צד שלישי למטבע – עליו אמר מרקר: "נח רוזנפלד – אלוף שחמט בגיל אחת-עשרה"–שקפץ לבקר בהקרנת הבכורה הירושלמית של הסרט ואף דיבר לקהל מדם ליבו. נח, תודה. צדק מרקר שנתן בך את מבטו הקרוב.

 

 

אעיד בכנות: הקהל שבא למחווה בשלושת הסינמטקים, קיבל את נח ואת סרטי מרקר, בחום גדול. לרגע, כל מי שנכח באולמות היה סקרן, מסור, פתוח, סובלן ומחפש נחמה. כך לפחות חשתי מתוך לחישת ההקשבה-הקרובה שנשבה חרש בין השורות המואפלות. ואז, לפתע, עלתה שאלה: "האם יקום סרט המשך נוסף ל"צד שלישי למטבע". כעת, כשעברו 20 שנה מאז בא לעולם  "צד רביעי למטבע" (2006)? השאלה הכתה בי וניסיתי להבין מדוע. הרי עברו ששים וחמש שנים מאז שכריס מרקר נתן בנו את מבטו. ואז הבנתי שכנראה כבר איני יכול ואולי אף איני רוצה להמשיך ולרשום את הפַּלִימְפְּסֶסְט  המרקריאני. עבורי, הכל כאן כבר כואב מדי בכדי לברוא שוב מבט מסאי על ישראל דהיום. יותר מכך, התחלחלתי לנוכח המחשבה איך ייראה, כיום, סרט כזה, עלינו, ברוחו של מרקר.

ולכן, השאלה נותרת פתוחה וכמו במרוץ שליחים, היא עוברת לדור הבא של הקולנוענים הישראליים, שיהי אשר יהי, אבקש לשאול את גיבוריו:

בעוד חמישים שנה, כאשר תעשו סרט עלינו, הישראלים, על ישראל, ברוחו של מרקר, האם נזהה עצמנו בעצמנו?

 

 

לודוויג ויטגנשטיין כתב: "אם אי פעם ייכתב ספר על אתיקה—הוא יתפוצץ". נדמה לי, שכזה הוא מצבנו היום: אם מישהו יעז לעשות סרט על ישראל, ברוח המסה המרקריאנית, המסך עצמו יתפוצץ וידמם למוות לנגד עינינו. ואולי, כל זה לא היה אלא חלום. אבל אם לא, אז אולי, אלו שיום אחד יחליטו ליטול את "מקל השליחים" הקולנועי (עוד מטפורה של מרקר) וליצור את "הצד החמישי למטבע" ישאבו השראה ורצון טוב מהדברים הנכתבים כאן ויזכירו לנו למה באנו לישראל. למה נשארנו? על מה נלחמנו? על מה לא? אני כבר לא זוכר. שכחתי, זה היה מזמן. ומי יודע מה יהיה. אחרי הכל, מוזרות ובלתי צפויות הן דרכי אדם. על זה כבר עמד מישל דה-מונטיין, אביו הרוחני של מרקר (עליו לצערי לא אמרנו די) בשלושת כרכי "המסות", יצירת חייו.

בכל אופן, ההקלטה הראשונה, המובאת כאן, היא של דברי הפתיחה מערב השקת המחווה בסינמטק ירושלים בו הוקרנו, בזה אחר זה "צד שלישי למטבע" (1960), ו"צד רביעי למטבע “(2006).
ההקלטה השנייה היא של דברים שנאמרו בסינמטק תל-אביב לפני הקרנת "ללא שמש" (1982). ההקלטה השלישית, גם היא, מהאירוע בתל אביב, לפני הקרנת "המזח" (1962)", והרביעית, גם היא מתל-אביב, לפני הקרנת-"מכתב מסיביר (1958).

 

 

לסיכום, נכון הדבר שלפני כל סרט שאי פעם נעשה או ייעשה, אפשר לשאת דברים, או לא. כלומר, אין הכרח לדבר. אבל, נדמה שאם כבר נושאים דברים לפני הקרנת סרט של כריס מרקר, איפה שזה לא יהיה, טוב יהיה אם הדברים הנאמרים ישאפו להיות דברי טעם. לא יודע אם הצלחתי, אבל, השתדלתי לתת טעם בדברים שקשה לנסח את טעמם, שחומקים מטעם מוגדר. הרי מרקר מייצר טעם קולנועי שהגדרות השפה המקובלות מתקשות אל מולו, הואיל ואינן תואמות את שגרת השפה היומיומית. עבור סרטיו של מרקר נדרשת שפה אחרת, אחריה אנחנו עדיין תרים (את זה כבר אמרנו, לא?). וכך יצא שאם עמדה לנגד עיני איזו שהיא מטרה היא הייתה לא לפגוע ביופיים ובמורכבותם הנשגבה של סרטים נדירים אלו שנעשו במאה אותה כבר הספקנו לשכוח. כלומר, ביקשתי לא לרדד את אותה איכות מרקריאנית חמקמקה, שבצדק העניקה ליצירותיו של אותו אדם יוצא דופן: כריסטיאן-פרנסואה בוש-וילנב, מקום של כבוד בפנתיאון הקולנוע.

 

כריס יקר,     au revoir 

 

האזנה נעימה.

דן

יולי–ספטמבר 2025.