הבן של אַרְנָה

מאת: אסנת טרבלסי

פרידה מג'וליאנו מר חמיס

ג'וליאנו מֶר ח'מיס נרצח ב-4.4.2011. איבדתי חבר ואח, שותף ליצירה ולמאבק פוליטי.

ב-2003 הוקרן לראשונה "הילדים של ארנה”, סרטו הראשון של ג'וליאנו כבמאי ושלי כמפיקה. עשיית הסרט לא דמתה לאף פרויקט שעבדנו עליו קודם או אחרי כן – הן בתחושת השליחות והמחויבות לספּר את סיפור המאבק בג'נין, והן מבחינת המעורבות האישית והפוליטית של ג'וליאנו ושלי. כרנו בשנת 1991, כשעבדנו בסרט "זוהר". אחרי "בר 51”, "זעם ותהילה" וסרטים נוספים, ג'ול כבר היה שחקן מוכר שכיכב גם בכותרות העיתונים, מושא תשוקתן של נשות תל-אביב, ואמן מיצגים פרובוקטיבי בהופעתו הפיזית ובמסריו הפוליטיים. אני סיימתי כמה שנים לפני כן את לימודיי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, ועבדתי בפיצ'רים ישראליים, אלמונית.

ב"זוהר" ג'ול שיחק את סוחר הסמים, חבר ילדות של זוהר, שהחזיר אותו לסמים אחרי שנגמל. לאחר יציאת הסרט, אנשים היו פונים אליו ברחוב: היו שחיבקו, והיו שכעסו כי ראו בו אחראי לנפילתו של זוהר בחזרה לסמים. התפקיד היה קטן בנפחו אך מרכזי בנוכחותו – משחקו הנפלא, הבלתי נשכח, של ג'ול נראה להם אמיתי, מהחיים. והוא, במפגשי הרחוב האלה, נענה למי שפנו אליו והיה איתם – מדבר, משתף, צוחק ומזדהה.

פעמים רבות עזרו לנו ה"היכרויות" האלה לעבור מחסומים ולהתמודד עם חיילים.

ג'ול היה מוכר גם בגלל יחסיו המורכבים עם אמו ארנה, ובעיקר בזכות שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין אם לִבְנה בפעילות ישירה ומשותפת במאבק לשחרור העם הפלסטיני..

במהלך האינתיפאדה הראשונה הקימה ארנה מערכת חינוך אלטרנטיבית לילדים במחנה הפליטים ג'נין. הצבא סגר אז את בתי-הספר ברוב ימות השנה, והילדים הסתובבו ברחובות והתעמתו עם החיילים. יום אחד הגיעה ארנה למחנה עם ניירות וצבעים – בימים הראשונים הסתכלו עליה בחשדנות, אך לאט לאט החלו הילדים להתקבץ סביבה ולצייר איתה. בהמשך הקימה גן ילדים שהתפתח לשישה בתי-לימוד בהם לימדו סטודנטים מחיפה מתמטיקה, מחשבים, מוסיקה ועזרה ראשונה. לעמותה קראו "טיפול ולימוד לילד". ארנה האמינה בכל מאודה בחינוך, בהשכלה ובפיתוח יכולותיהם של הילדים, וביקשה לתת להם כלים למאבק למען חופש ועצמאות – שלהם, כפרטים, של בני עמם ושלה עצמה. ב-1989 ג'וליאנו הצטרף לאמו, תיעד את הפעילות בבתי-הילד, והקים קבוצת פסיכודרמה שבה יכלו הילדים להתבטא ולשחרר כעסים ותסכולים שצברו מהעימותים עם חיילי הצבא הישראלי ברחוב, ועם הוריהם בבית.

ב-1991 נסעתי עם ג'ול למחנה בפעם הראשונה. לעולם לא אשכח את המפגש עם מחנה הפליטים בג'נין, עם נשותיה וגבריה. זה לא דמה לשום תיאור או סיפור ששמעתי לפני כן. הבנתי מייד מדוע בחרו ארנה וג'ול למקד את פעילותם דווקא במחנה הזה. המפגש עם ארנה הותיר בי רושם מאוד עמוק – גישתה לילדים ויחסיה עמם, עבודתה עם המורות והמורים במחנה ובבתי-הילד, והפעולות הפוליטיות שלא חדלו לרגע – ארנה ראתה עצמה חלק מהמאבק ולקחה בו חלק פעיל. היא ארגנה הפגנות במחסומים, יצאה בלילות לרסס גרפיטי על קירות בחיפה, ותיעבה צביעות פוליטית מכל סוג. תגובתי המיידית היתה: חייבים לעשות עליה סרט. "היא לא תסכים", אמר ג'ול, "היא לא תרצה להיות אנדרטה בחייה". התעקשתי, והצלחתי לשכנע אותה. עד היום זכורות לי מילותיה, כשדיברנו על תפקידה כאם: "יָלדְתי. אני חויבת". ובכך סיכמה יחסים סוערים, שידעו עליות ומורדות, עם שלושה בנים אנרכיסטים.

התחלנו לצלם את הסרט על ארנה מייד. תיעדנו את הקמת התיאטרון, את החזרות הראשונות, וכמובן, את הצגת הבכורה ואת אלו שבאו אחריה. ג'ול, התגלה כבמאי פרפקציוניסט, אף פעם לא היה ממש מרוצה. הוא רצה להיות בטוח שההצגה תועדה לפרטיה, כל ניואנס היה חשוב לו. כחודש לאחר הצגת הבכורה התגלה הסרטן בגופה של ארנה, ואנחנו המשכנו לתעד: תיעדנו את עבודתה בבתי-הילד, ואת הפסטיבל הגדול שארגנה בבית הקולנוע שבעיר ג'נין. המחלה התקדמה במהירות וכבר אכלה אז כל חלקה טובה בגופה, וסליבא, בעלה לשעבר ואבי ילדיה, בא להיות איתה שם, וכיבד את הפסטיבל בנוכחותו.

ב-1993 זכתה ארנה בסטוקהולם בפרס הנובל האלטרנטיבי לזכויות אדם. בכספי הפרס רכשה פיאט אונו אדומה (ללא מזגן), כדי שתוכל להגיע לג'נין ביתר קלות. בכסף שנותר בנתה תיאטרון על גג ביתה של אמו של זכריה זביידי, אום עבד, שתרמה את המקום, הפכה לאם-הבית ודאגה תמיד לכל צורכי התיאטרון.

ג'ול בחר את השחקנים לתיאטרון מתוך קבוצת הפסיכודרמה שהדריך מאז 1989. אנשי המחנה בנו את התיאטרון בכוחות עצמם – כמה מרגש היה לראות אותו הולך ונבנה לנגד עינינו ! החלה תקופת החזרות: הילדים, שהיו סגורים ומכווצים, הלכו ונפתחו כמו פרחים, הריאות התמלאו באויר, והאינטראקציה ביניהם, בעיקר בין הבנים לבנות, נעשתה טבעית וזורמת. הקשר בין ג'ול לילדים היה מרגש במיוחד. הוא היה להם גם אח גדול וגם חבר, כשם שארנה היתה להם כמו אימא, כפי שסיפרו לאחר מותה בשיחה עם ג'ול, שמתועדת בסרט.

הצגת הבכורה ב"תיאטרון האבן" היתה בלתי נשכחת ! שנים של עבודה התנקזו לשעה הקסומה שבה הציגו הילדים את "העששית הקטנה". המחזה, פרי עטו של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנאפני, הוא מעשה בבת מלך, שאביה מורה לה בצוואתו להביא את השמש לארמון, שאם לא כן, לא תזכה בכתר. הנסיכה אובדת עצות – כיצד תביא את השמש לארמון? היא פורצת בבכי וקוראת "איני רוצה להיות מלכה!". אנשי החצר – שאותם גילמו כוכבי התיאטרון, יוסף ואשרף –  זוממים להביא את השמש לארמון בעצמם ולזכות במלוכה במקומה. לאחר מכשולים רבים, שומעת הנסיכה בעצתו של זקן שנגלה לה: "שברי את חומות הארמון, או אז תיכנס אליו השמש".

מחיאות הכפיים הסוערות בסוף ההצגה מהדהדות באוזני עד היום, ולא פחות מהן זכור לי כעסה של ארנה על שאף אחד מהמורים והמנהלים של בתי-הספר לא הגיע להצגה. כמו תמיד, היא לא שמרה את הכעס לעצמה, והתעמתה איתם. להצגה הבאה הם כבר הגיעו. כך גם יצאה מול הדתיים, שהתנגדו להופעה משותפת של בנים עם בנות על הבמה, ומול ההורים שחששו מהם. אבל זו היתה תקופה אחרת, המחנה היה אחר, ולארנה היה שמור מקום של כבוד במחנה.

בשנה וחצי שלאחר מכן טיפל בה ג'ול במסירות אין קץ. הוא חילק את זמנו בין החזרות וההצגות במחנה לבין בתי-החולים והטיפול באמו, שמצבה הלך והדרדר במהירות. באותם ימים עדיין שיחק בסרטים ישראליים, וביום האחרון של צילומי הסרט "עץ הדומים תפוס" קיבל הודעה שאביו החליק באמבטיה בהיותו בביקור בז'נווה, נתקף שבץ מוחי, והוא מחובר למכונת הנשמה. עוד באותו לילה הוא טס לז'נווה עם ספרטק, אחיו הבכור. הם חזרו עם גופתו ארצה.

"איך עזבת אותנו?!", שאלה ארנה בלוויה של סליבא, "בדרך בה הלכנו חטפנו הרבה יריקות ובוץ, וככל שירקו עלינו, כן נשזרו חיינו וגורלנו בדרך הזו, שהלכנו בה יחד". מספר חודשים אחר כך מתה גם היא. ארנה נפטרה ב-1995, אחרי הסכמי אוסלו שהתנגדה להם בכל מאודה. בקטע שלא נכנס לסרט, היא אומרת: "עד שלא נעקור מהראש את רעיון שתי המדינות ונבין שעלינו לחיות ביחד באדמה הזו, לא יהיה שלום".

תיעדנו את הלוויות, והמשכנו לצלם: את הילדים במחנה מדברים עליה, את ספרטק וג'ול מספרים על ילדותם, ועוד ועוד. ג'ול התחיל לערוך את הסרט עם העורך דני יצחקי, זכרונו לברכה, אך מהר מאוד הבין שנבצר ממנו לעשות זאת בסמיכות כה גדולה למות הוריו, ובמיוחד מות אמו, שאליה היה קשור כל כך ועליה התאבל עוד שנים רבות.

כך נגנזו החומרים עד מאי 2002.

ואז, בצהרי היום, בעיצומו של פסטיבל דוקאביב, שמעתי הודעה ממנו, בוכה: "כל הילדים מתו, אני במחנה, וכל הילדים מתו". הרגשתי שהעולם חרב. בערב של אותו יום הוא התקשר שוב: "יורים עלינו, צריך להגיד להם להפסיק לירות". הייתי בסינמטק, לידי היה אלון גרבוז, מנהל הסינמטק, וגלי גולד שהפיקה אז את דוקאביב. הם פתחו מייד בסידרת טלפונים לכל מיני גורמים, שידאגו להפסיק את הירי. וכשהפסיקו לירות, אותו צבא שירה עליו, ועל פלסטין איסמעיל שהיתה איתו, גם הוציא אותם משם.

ג'ול אהב לספר את האנקדוטה הזו, בשיחות שנערכו אחרי הקרנת הסרט. חשוב היה לו לדבר על הפריבילגיות של היהודי-ישראלי במקום הזה – גם כשיורים עליו בטעות. לעומת זאת, לא אהב לדבר על המחיר שהוא שילם על היותו יהודי ופלסטיני, שחי ופועל בישראל, ונאבק בעצמו לשחרור העם הפלסטיני. מבחינתו המחיר היה חסר משמעות לעומת מה שעובר על אלו שחיים יום-יום תחת רגלו הכבדה של הכיבוש.

וכך החלה עשיית הסרט "הילדים של ארנה". כל השנים קיננה בי תחושת פספוס נוראית – כל כך רציתי שדבריה וחזונה ייצאו לעולם, אך לרגע לא דמיינתי את הנסיבות שיובילו לכך. ג'וליאנו ראה בסרט חלק מהמאבק, ולכן היה חשוב לו שהסרט לא יעורר רחמים, ולא ישתמש במותם של הילדים כדי לעורר אמפטיה או סימפטיה לגורלם. הוא רצה להעביר את רוח המאבק לשוויון, לחיים של כבוד וחופש, נגד ההפרדה, הדיכוי והגזענות. כפי שאומר אשרף בסרט, "ג'ול לימד אותנו שלא ניתן לכיבוש להשאיר אותנו בביבים ובחיים האומללים; אנחנו רוצים לגדול ולהיות שחקנים ואמנים… אנחנו משתמשים בתיאטרון כמו בבקבוק מולוטוב".

כך, אחרי הפלישה לג'נין באפריל-מאי 2002, ומותם הטרגי של ילדי התיאטרון בקרב נגד הצבא הישראלי במחנה, הרגשנו, ג'ול ואני, חובה לספר את סיפורם של הילדים שהיכרנו ואהבנו, וכאבנו את מותם. הרגשנו גם שאנחנו יכולים להביא את סיפורם של "המחבלים", שעד אז הצטיירו בתקשורת הישראלית רק כדמויות דמוניות, בלי שׁם ובלי סיפור אישי, שאחראיות למותם של חיילים ואזרחים תמימים. עם אשרף ויוסף, כוכבי התיאטרון, נפגשנו בפעם האחרונה ב-1999, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2001 ביצע יוסף פיגוע התאבדות בחדרה. אשרף נהרג בקרב על ג'נין באפריל 2002.

לצילומים, שהיו כרוכים בסכנת חיים, יצא ג'ול פעמים רבות לבדו. פעמים אחרות התלווה אליו הצלם חנא אבו סעדה מבית ג'אלא. ג'ול זכה לאמון הלוחמים בג'נין ובמיוחד באמונו של זכריה זביידי, אותו הכיר מילדות, וכך התאפשרה לנו כניסה נדירה לעולמם של בחורים צעירים שיצאו למאבק למען חופש ועצמאות, ושילמו בחייהם. רבים מהם היו "הילדים של ארנה" ושחקנים ב"תיאטרון האבן". כשהראינו קטעים מהסרט במהלך העריכה, אליה הצטרף דניאל דניאל כבמאי שותף, היה עלינו להסתיר את פני הלוחמים, כדי לא לחשוף אותם לסכנה נוספת. אבל בכל שבוע פחת מספר הפנים שאסור להראות – הם נהרגו, איש אחר רעהו, בקרבות נגד הצבא הישראלי. בילינו שעות ארוכות בשיחות על מבנה הסרט ומה אנחנו רוצים שיעבור בו. היה לנו ברור שהסיפור האנושי של ילדים שחלמו להיות שחקנים ואמנים, אך סיימו את חייהם בגיל צעיר במאבק נגד הכיבוש הישראלי – מי בפיגוע ומי בקרב – יהיה לבו של הסרט. הרגשנו שאנו מנהלים מערכה נגד התעמולה הישראלית, שהתייחסה ללוחמים כאל מחבלים וטרוריסטים שדמם מותר, ומחובתנו להביא את סיפורם בצורה שקיווינו שתיגע בלבו של כל אחד מהצופים, ותערער את נקודת המבט שלו.

דיונים רבים הקדשנו למבנה הסרט. האם לספר אותו כרונולוגית? שהחלק הראשון יספר על העבר והתיאטרון, והחלק השני על המאבק שהביא למותם? או שכבר מתחילת הסרט הצופים יידעו שהילדים המקסימים שהם רואים ייהרגו בהמשך, ומתוך ההתניה הזו יראו את הסרט? לג'ול, שבא מקולנוע עלילתי, היה קצב אחר, וצורך בדרמה שתטלטל את הצופה בכל רגע, שתשאיר אותו דרוך על קצה הכיסא. היה לו גם חשוב לסיים את הסרט בשיא ולהשאיר רצון לראות עוד.

תהליך העבודה בינינו היה מאוד קרוב. ראינו את הדברים עין בעין ברמה האמנותית, הפוליטית והאישית, אותן תפסנו כבלתי נפרדות. כך החליט ג'ול לשים את גופת אמו כמסמנת את המוות הטבעי האחרון במחנה. אחריה ימותו הנערים מוות לא טבעי. דיון שלם התקיים על הקריינות בקטע ממהדורת חדשות שג'ול מצא, בו רואים את הרכב שהוביל את יוסף ונידאל לבצע את הפיגוע בחדרה. ג'ול הרגיש שלא יהיה זה הוגן להשמיע את הקריינות החדשותית, ורצה שהקריינות, כמו לאורך כל הסרט, תהיה אישית וכואבת שלו – על מותם של האנשים ומותם של יוסף ונידאל. העריכה היתה מלווה במתח רב באשר לגורלם של אלו שנשארו במחנה והמשיכו להילחם, ואכן בכל יום כמעט הגיעו ידיעות על עוד אנשים שנהרגו.

אני זוכרת את שיחת הטלפון בה בישר לי ג'ול הנסער כי עלא, שהיה חלק מקבוצת הפסיכודרמה והפך לאחד ממנהיגי המחנה, נהרג. הייתי אז באידפא עם ההצעה הכתובה לסרט, במהלך פגישות לגיוס כספים – תחושת הדחיפות והחשיבות בעשיית הסרט רק התחזקה.

התחושות הקשות שליוו את עשיית הסרט נמשכו גם אחרי שיצא וזכה להצלחה רבה בארץ ובעולם. סרט ראשון, כמו ילד ראשון, הוא תמיד הכי יקר ללב. אבל הייתי מוותרת עליו, ללא שום היסוס, אילו רק הילדים, וג'וליאנו, היו עדיין בינינו.

הסרט זכה לפרסים רבים ולהוקרה בינלאומית. אלפי מיילים הגיעו אלינו ואל האתר שהקמנו לזכרה של ארנה. רבים שיתפו אותנו במה שעבר עליהם בעת הצפייה, והרגשנו שאפשר אולי לשנות. התבדינו מהר מאוד, עם הפלישה הבאה לג'נין והמשך הקרבות וההרג שם, כמו במקומות אחרים בגדה ובעזה.

אחרי שנה בה נסענו ברחבי העולם להקרנות הסרט שלוו בשיחות מרגשות אחריו, החליט ג'ול להקים מחדש את התיאטרון. בשנה שלאחר מכן הסתובב ברחבי העולם, ובאמצעות הקרנות הסרט גייס תרומות  להקמה מחודשת של התיאטרון בג'נין.

ב"תיאטרון החופש" שהקים המשיך ליישם את מה שהאמינו בו, הוא ואמו – שלהיאבק למען החופש שלך כיחיד חשוב לא פחות מן המאבק למען החופש של בני עמך, שללא שחרור אישי אמיתי לא יוכל לצמוח שום שחרור, שום חופש.

הוא אהב לצטט את אשרף, שאמר "עדיף למות על הרגליים מאשר לחיות על הברכיים". הוא האמין בפעולה ועבודה בשטח, בעיקר עם ילדים, שבהם השקיע את מירב זמנו ומרצו.

בהצגות שהעלה, כמו "חוות החיות" ו"אליס בארץ הפלאות", היתה ביקורת חריפה על מדינות ערב ואזלת ידן, על השחיתות במנגנוני הרשות, ועל הדיכוי בחברה הפלסטינית ויחסה לנשים. בכל הצגה דחף ומתח את הגבול קצת יותר – עד ששילם בחייו.

עשיית הסרט סימנה את המעבר של ג'ול משחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי, בעברית, לבמאי פלסטיני בערבית, רב כישרון, אקספרסיבי ויצירתי, שהצליח – במחנה פליטים, עם ילדים שאין להם כל רקע מוקדם בתיאטרון, שרובם אף לא ראו הצגה מעולם – לעשות הצגות שנסעו בעולם וזכו להצלחה. הוא נודע כ"ג'וליאנו מר", אבל באינתיפאדה השנייה הוא התעקש על "ג'וליאנו מר-ח'מיס", ובאקט הזה, בהוספת ה"ח'מיס" לשמו, הוא השלים את הפיכתו למה שהגדיר בעצמו: "100% יהודי ו-100% פלסטיני". הוא ביים הצגות רבות – בג'נין, בתיאטרון אלקסבה בראמאללה ובתיאטרון אל מידאן בחיפה, ולימד משחק וקולנוע גם בשכם ובנצרת, בנוסף לבית-הספר למשחק שהקים במחנה הפליטים ג'נין, לצד "תיאטרון החופש”.

איש לא יכול להתעלם מהכישרון הענק שלו ומהכריזמה הסוחפת, ומי שעבד איתו התוודע גם לטוטאליות ולפרפקציוניזם, שאפיינו כל דבר שעשה. הוא לא ויתר על כלום – לא לעצמו ולא למי שעבד איתו.

תכונות אלו קיבלו ביטוי בעבודתו כבמאי יצירתי-חווייתי, שאינו מוותר ואינו מתפשר על כלום, גם אם זה כרוך בסיכון חייו. באחד הלילות, כשיצא לצלם עימות בין הלוחמים בג'נין לצבא הישראלי, נשרט מכדור בידו.  ג'ול עשה קולנוע ותיאטרון חסר-פשרות – אמנותי, פוליטי, ומאוד מאוד אנושי, והוכיח שזה אפשרי!

לילה לפני הרצח, ג'ול חגג את הצגת הבכורה של "הכסאות" שביים בתיאטרון אלקסבה בראמאללה. הודעה שקיבל הזעיקה אותו למחנה. חמשת הכדורים שנורו אל גופו היו מוות דרמטי ובלתי צפוי שקטע חיים סוערים. חיים שמיצו כל רגע עד תום. ברגעים רבים נדמה לי שהמוות הזה אינו אמיתי – הנה עוד רגע הוא ישוב, ויצחק עלינו, בינינו ואיתנו.

כי בחיים, כמו באמנות שעשה, ג'ול נע בין מציאות לבדיון, בין הדוקומנטרי לעלילתי, משלב ביניהם ומתעתע בכולנו. הוא באמת ובתמים האמין בדרמה, בכוח של הסיפור והמספר, ובכוח הזיכוך האותנטי של המילה המקבלת חיים. ויותר מכול היה חשוב לו החופש.

ג'ול חסר למשפחתו ולחבריו כאבא, בן זוג וחבר טוב ומעורר השראה. אך ללא ספק יורגש מאוד גם חסרונה של העשייה הפוליטית-אמנותית הכל כך ייחודית שלו, שהביאה קול שרק לעתים רחוקות נשמע כאן כמוהו – קול חד, ובה בעת אנושי כל כך.

החור שנפער הותיר בי שפע זיכרונות, מוחשיים עד כאב, ואני כל כך מתגעגעת.