קולנוע של היום־יום במצבי קיצון
מאת: ד״ר רוני דורות
הגיליון הנוכחי נולד בשלהי הקיץ, כשאנו בתקריב כמעט התייאשנו מהמתנה מעיקה לסיום המלחמה וקיווינו לחזור לחומרי המציאות של חיים פשוטים, יום־יומיים. התגעגענו לקולנוע דוקומנטרי איטי ומתבונן, שמבקש למקם הרגלים ומוסדות בתוך זמן ומרחב – קולנוע הטווה קצב ואסתטיקה של טקסי חיים כמעשה אמנות.[1] כך יצאנו לדרך, ולשם גם כיוונו את הקול הקורא מתוך תפיסה שהיום־יום איננו שולי או א־פוליטי, אלא הוא צומת שבו אידאולוגיה ומנגנוני כוח מצטלבים, מופנמים ומנורמלים.[2]
הטלטלה בין קורבנוּת לעוול במלחמת ישראל-חמאס הציבה דילמות מורכבות. האימה וההרס שהנחיתה ישראל על עזה כפעולות נקם על הפלישה המזוויעה של מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר, השינויים המשטריים והלך הרוח הציבורי ההולך ומקצין, כמו גם המחיר שתנועת החרם התרבותי בעולם גבתה – התגבשו יחד לתחושה קשה של מועקה. לאורך כל הדרך ועד להפסקת האש היינו קרועים בין הרצון לשוב אל השגור והוודאי, לבין ההתנגדות לקחת חלק בנרמול הלא־נורמלי, שהתמסד כמעט ללא הפרעה. למרות ההקלה העצומה בהפסקת האש, והחזרה מורטת העצבים של החטופים, דווקא עם תיקופה נמנענו מלהמשיך כשורה, לטשטש ולהשכיח. בעוד ישותנו כחברה דמוקרטית חופשית, גם אם רק למראית עין, הלכה והתערערה, הרגשנו שלפחות בתקריב לא נוכל לגשת אל היום־יום ולהתעלם מרוחות הזמן הרעות.
לכן החלטנו לחדד את נושא הגיליון ולעסוק ביצירה המתמקדת ביום־יומי ככזה הנתון במצב קיצון רגשי, פיזי ותרבותי. הבחירה ב"קולנוע של היום־יום במצבי קיצון" עלתה מתוך רבים מהטקסטים שנשלחו למערכת, אשר עסקו ברובם בסרטים עכשוויים, ובשאלה כיצד מתייחס הקולנוע הדוקומנטרי לחיים במצבי שבר ממושכים, שגרת מצוקה ותנאי הישרדות חברתיים וחומריים מאתגרים. לפיכך, אוסף המאמרים שלפניכן.ם מבקש להביט ביצירות המהדהדות תרבות של אלימות, שגרת כיבוש, תקרות זכוכית, חרדות ואובדן, וגם לשאול כיצד אנחנו הצופים מפרשים את המציאות הנשקפת מהן.
רצו הגורל והפוליטיקה שמכתיבה אותו – בעודנו עומדים לקראת פרסום הגיליון – פרצה לה מלחמה ישנה־חדשה נוספת, שהציתה את המזרח התיכון ושלחה אותנו שוב לשגרת כוננות קיצונית ומורטת עצבים. הקולנוע הדוקומנטרי שביכולותיו האמנותיות לשמש ראי וכלי ביקורתי חייב לשאול שאלות נוקבות על נחיצותה של מלחמה זו, ואחרות. עליו להישיר מבט אל החיים האזרחיים והאישיים הנפגעים תדירות מפוליטיקה מעורפלת מטרות, המותירה עיי חורבות ובאותה הנשימה מכשירה את הקרקע לעימותים עתידיים. עליו לתעד ולספר לנו על תרבות המרבה לדון בביטחון, אך ממעטת לייצר אותו בפועל.
בגיליון זה, מקומו של הקולנוע כיציר תרבות, אך גם כמחולל ומייצג שלה, עולה ביתר שאת במאמרו של חיים חזן, המנתח את הדונם של סבתא כ"טרלול דוקומנטרי". הוא בוחן את קריסת הגבולות בין "הטרלה", משחק וטקס, לבין תיעוד של מציאות פוליטית. המתח בין "המקום הקטן" הגשמי לבין "המקום הגדול" המשיחי מדגים כיצד דוקו־אקטיביזם קומי מהדהד מנגנוני כיבוש, ומחולל טירוף מערכות. התעתוע המשחקי מתברר ככוח המסייע מאז ומתמיד למציאות המשיחית־לאומנית בשטחי הגדה.
בהמשך למבט התרבותי הרחב, שאול סתר משוחח עם נטעלי בראון על סרטה שוטינג. יחד הם בוחנים כיצד האלימות המדינתית חודרת אל המסך הקולנועי והטלוויזיוני באמצעות הטשטוש בין מציאות לסימולציה. ערבול כלי הנשק וכלי הקולנוע המובא בסרט חושף מנגנוני תרבות בישראל ההופכים את הדימוי לזיכרון קולקטיבי, אימה פרטית או אמצעי דיכוי.
העיר עזה מצויה במצב קיצון הנמשך זה עשורים, לא כל שכן בתקופות של מבצעים צבאיים והמלחמה האחרונה, שהתחוללה בה כשנתיים ועדיין נותנת אותותיה. סמאח בסול מנתחת את אסופת הסרטים עזה מטווח אפס, כקולנוע שורד, המבטל את המרחק בין המצלמה לאירוע, והופך את הדימוי לחלק מגוף היוצר. במבט רחב על עזה כעיר שמצבה הפוליטי הגדיר משמעותית את שדה הקולנועּ שלה, המאמר מראה כיצד אמנות נאחזת באסטרטגיות הישרדות ומתקיימת כעדות גולמית ומעשה התנגדות, בתנאים כמעט בלתי אפשריים ליצירה.
שיח על קולנוע היום־יום עוסק רבות במושג הזמן וב״משך״ (duration) ורואה בו עיקרון ארגוני של מבע קולנועי היפר-ריאליסטי.[3] הקולנוע הדוקומנטרי, מבוסס המציאות ממילא, חופשי לשחק עם הזמן באופנים אחרים. אפרת ברגר מנתחת את מכתב לדויד (על החטוף דויד קוניו), דרך ה"ביוגרפיה הפתוחה" של חומרי הגלם המרכיבים אותו, ומראה כיצד שכבות הזמן בסרט הופכות אותו למסמך ארכיוני טעון. הידע המצטבר של הצופה והמציאות המשתנה, הופכים לחלק מהותי מהמבט על הדימוי כפצע חי.
מאמרה של מעין פורת מציב גם כן את הזמן והשהייה בחולין במרכזו של הסרט Hale County This Morning, This Evening. היא מנתחת כיצד עריכה, צילום ונוכחות אישית של הבמאי יוצרים שפה קולנועית המציעה אלטרנטיבה לייצוג שחור, ומתייחסת אל הזמן לכשעצמו כחומר גלם וסובייקט לחקירה אסתטית דוקומנטרית.
טטיאנה יפרמובה מנתחת את בלוקדה על לנינגרד הנצורה, השרויה בחוויה קיצונית של חיים ומוות הדרים בכפיפה אחת. יפרמובה בוחנת כיצד שחזור הסאונד הדיאגטי מחליף פאתוס ונרטיב הרואי. לטענתה, באמצעות סימולציית צלילים יום־יומיים ופשוטים, הסרט יוצר אפקט ניכור מהזיכרון המונומנטלי, ומחלץ את הממשות הטראומטית מתוך שגרת עיר תחת מצור.
היצירה הקולנועית אינה מסתיימת בנקודת מבט היוצרים, אלא ממשיכה להיווצר דרך מבטם של הצופים ובמשמעויות שהם מעניקים לה. המסה של עמיטל שטרן עוסקת בחוויית הצפייה בסרט ניקוי וטיהור. הסרט חושף באמצעות פורמליזם מוקפד (כחלק ממסורת תיעודית אוסטרית) את המתח בין סדר ושליטה לבין היסטוריה אלימה המודרת מן הפריים, והופך את הצופים לעדים דרך פרשנות מטפורית.
ומפורמליזם אחד, לאחר: בראיון שערכתי עם הבמאי סרגיי לוזניצה הוא הגדיר את הקולנוע שלו כ"פורמליזם טהור" וכמכונת תודעה המסוגלת לשנות את המבט על מנגנוני כוח פוליטיים. גוף יצירתו מבקש להקיש מתיעוד ארכיוני לפרשנות אתית של ההווה, ומתמקד בהמונים ובמנטליות האנושית, הנבחנת שוב ושוב במצבי קיצון.
***
אם בהרגלים ושגרות עסקינן, זוהי הזדמנות לומר שגיליון החורף של תקריב שבר שגרה והתאחר להתפרסם השנה. העכבה לטובה: זהו רגע של שינוי לאחר 15 שנים. כתב העת עבר מעריכה של מייסדיו – ענת אבן ורן טל, שניהלו אותו ביד רמה (ויחזקו כעת מאחורי הקלעים) – לידיי, כעורכת ראשית. הפרק הבא בחיי תקריב זכה לתמיכתן של שתי קרנות קולנוע שנתנו בו אמון ורואות חשיבות גדולה בקיום והמשכיותו של המוסד התרבותי המפואר הזה: קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ועל כך נתונה להן ולעומדים בראשן, אנשים רבי תעוזה ומרחיקי ראות – עמית גורן ואוראל טורנר – תודתנו והערכתנו מעומק הלב. חידוש משמח נוסף לבית תקריב, בזכות קרן מקור, הוא פלטפורמה דיגיטלית חדשה – TakriView – שתאצור ותציג סרטים, עבודות וידאו, יצירות היברידיות בטכנולוגיות מגוונות, הקלטות אירועי תעשייה ועוד אוצרוֹת מעולם היצירה הדוקומנטרית. כל אלה לקחו זמן רב מהרגיל, אבל מעכשיו תקריב כאן גם בין גיליונות, ויש למה לצפות.
תודות גדולות על רעיונות, עצות וסיוע לקראת החידוש, ולכל מי שתרמו לגיליון הנוכחי בדרך זו או אחרת: לד״ר שמוליק דובדבני, אבלין קלוגר, אירית שמרת, ויקי כהן, ד״ר אוהד לנדסמן, ד״ר דן ערב, נבות ברנע, גליה בדור, תמי ליברמן, יערה אוזרי, תומאס פורהאפטר והפקת ״ניקוי וטיהור״ (שתמונת נושא הגיליון באדיבותם הרבה), ד״ר טטיאנה יפרמובה, מריה שוסטובה ו־Atoms & Void, אור סיגולי, פיני שץ, ענת נטל, רונה ברייר ומכון ון־ליר, שירין פלאח סעב, חגית בן יעקב, "קרן רבינוביץ׳" שליוותה את תקריב לאורך השנים, אפרת ברגר שהציתה את נושא הגיליון, עם רעיון על המתנה וחיכיון, לעורכת הלשונית דנה רייך ולמפיקת תקריב שי באומינגר.
***
ב־30 בנובמבר 2025, נפטר רם לוי, במאי תסריטאי ומפיק, חתן פרס ישראל לתקשורת ומרצה מוערך בבית הספר לקולנוע ע״ש טיש באוניברסיטת תל אביב. כתב העת תקריב מבקש להיפרד ממנו ולהודות לו על מורשת מפוארת של קולנוע מלא חמלה ותבונה. בחורף 2022, ראיינתי את לוי לבלוג דוקומניה ב״הארץ״, לרגל הקרנת מחווה לסרטו 14 הערות על הר הזבל (2000) בפסטיבל אפוס. רמי, בנועם ותכליתיות התנצל על כוחותיו המוגבלים, ועל דיבורו המקוטע מפרקינסון, אך היה צלול וחד והמריא מהמחשבות על הר הזבל חירייה, למטפורות יפהפיות של זיהום מוסרי.
אצטט לסיום רק כמה שורות משיחתי עם רם לוי ב־2022, ואניח למילותיו להדהד בנו כנבואת התמיד, כהגשמתה, או כשתיהן גם יחד:
״תמיד הייתה לי חרדה גדולה למה שיכול לקרות כאן. אני ישראלי. אני אוהב את הארץ הזאת. אני חלק ממנה ואני זועם על חוסר הנכונות שלנו להביט נכוחה בראי. הזיהום בסופו של דבר, מייצר דלקת כואבת. אם לא נטפל בו, הוא יחסל גם אותנו. זה מאוד פשוט: ההתעלמות המוחלטת שלנו ממה שאנחנו עושים לאחרים, מגלמת בתוכה גם את ההתעלמות מהדבר הנורא שעשוי לקרות לנו ואורב לנו מעבר לפינה״.
בברכת קריאה מעניינת ומהנה,
רוני דורות
חורף-אביב 2026
[1] Anna Grimshaw and Amanda Ravetz, Observational Cinema: Anthropology, Film, and the Exploration of Social Life (Bloomington: Indiana University Press, 2009).
[2] Henri Lefebvre, Critique of Everyday Life, Volume I: Introduction (London: Verso, 1991), chap. 1: “The Everyday and Everydayness”.
[3] Ivone Margulies, Nothing Happens: Chantal Akerman’s Hyperrealist Everyday (Durham, NC: Duke University Press, 1996), pp. 1–25.
[4] "סימני שאלה על מפתן דלתה של האידאולוגיה הדומיננטית", ענת אבן ודני מוג'ה מראיינים את רם לוי, תקריב 21.
[5] ענר פרמינגר, "איך נולדת יצירה? השאלה של רם לוי", תקריב 25.
