מאת: דני מוג'ה

גיליון זה של כתב העת תקריב יוצא לאור בשלהי מציאות שכמוה לא חווינו מעולם. נגיף המכונה קורונה התפשט ברחבי העולם ותקף מיליוני בני אדם, גרם למותם של חלק נכבד מהם (2,797,772 נכון לרגע זה, על פי אתר ארגון הבריאות העולמי[i]) והותיר אחריו מאות מיליוני מובטלים, עסקים שנסגרו, חברות ענק בסכנת סגירה וכלכלות לאומיות במשבר שממדיו טרם נקבעו. בד בבד משנתן של הסבתות "העיקר הבריאות", זכתה לאישוש חובק עולם ושאר העניינים שנהגנו לעסוק בהם, נדמה ונדחקו לקרן זווית.

אלא שההשתקה שאימצנו לעצמנו אין בה כדי להעיד על עולם שעמד מלכת ואינו ראוי לביקורת והתנגדות. נהפוך הוא, ומשבר הקורונה העולמי חשף בפני אזרחי כדור הארץ את המשטרים הדמוקרטיים והאוטוריטריים במלוא אזלת ידם. מתוך כך, בין סגר לבידוד, ותוך שמירה על ריחוק חברתי תקין, התכנסה מערכת כתב העת תקריב וביקשה, דווקא עכשיו, לעסוק בקולנוע של התנגדות. קולנוע תיעודי שלוקח על עצמו תפקיד במאבק שבין האזרח לשלטון ומבקש לחשוף פרקטיקה של משטור חיי הפרט ודיכויו.

במהלך המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, תחת דיקטטורות מימין ומשמאל, התגייסו היוצרים הדוקומנטריים, כמו עמיתיהם המשוררים, הציירים והמחזאים לטובת המאבק בדיקטטורה, ביקרו אותה ואף נאלצו לרדת למחתרת ולהפיק ולהפיץ בתנאים לא תנאים את יצירתם הקולנועית. גם במשטרים ליברליים יותר הסרט התיעודי נאבק בעוולות חברתיות ופוליטיות מקומיות וחובקות עולם.

היוצרים המגייסים את יצירותיהם הקולנועיות למאבקים פוליטיים והתאורטיקנים הרדיקליים התומכים בהם מאמינים, בחלקם, שמאבק אינו מתחיל ומסתיים בזירת התכנים, והם סבורים שהסרט המתנגד פוליטית חייב להיאבק ולאתגר גם את אופני המבע הקולנועי הקונבנציונליים המשקפים בעצמם ערכים של משטור ודיכוי. הם מבקשים מהיוצרים הדוקומנטריים לפרוץ את הסדר האסתטי הישן ולהציע מבנים ואסתטיקה אחרים, שתפקידם לעורר את המחשבה ולהפעיל את הצופים לפעולה.

דרכם של הקולנוענים הנאבקים במשטרים דיקטטוריים אינה קלה ואף מסוכנת, אך באופן פרדוקסלי היא ברורה ומשמעותית, ואילו דרכם של מחוללי הקולנוע הנאבק במשטרים ליברליים דמוקרטיים משורטטת בקווים פחות מובהקים, ואויביה כמו גם תומכיה נסתרים יותר.

כיצד משתלב הקולנוע הישראלי התיעודי בתמונה הזו? האם ניתן ליצור קולנוע נאבק המתבסס על תמיכה שמגיעה מהממשל שכנגדו הוא יוצא ושאותו הוא מבקר?

גיליון זה מבקש לנסות ולהזכיר לכולנו את חשיבותו של הסרט התיעודי המתנגד. הגיליון פונה תחילה אל המקומי והעכשווי ביותר, בהמשך הוא מרחיק את מבטו לזמנים אחרים ומחוזות רחוקים שהכרתם וזיכרונם חיוניים לחשיבה עדכנית ויצירה עכשווית.

פורום היוצרים הדוקומנטריים העניק השנה את פרס מפעל חיים ליוצר הוותיק יגאל בורשטיין. כמו על מנת להצדיק את הפרס, וגם מתוך סירוב להפוך אותו למצבה, השנה הוציא בורשטיין תחת ידיו סרט נוסף בעל השם המיטות שלנו בוערות. את קריאת ההשכמה הפשיסטית הזאת מהפך בורשטיין ומפנה אותה אלינו, הישראלים. הוא מותח קו ישר ולא ארוך במיוחד בין עריסת הפשיזם של שלהי המאה התשע-עשרה והגזענות הנלוות אליו לבין ישראל העכשווית.

פרופ' נעמה שפי מעניקה לסרט קונטקסט היסטורי רעיוני. במאמרה כן אנחנו עלולים היא מציגה את הסרט המיטות שלנו בוערות של בורשטיין כמניפסט המשמיע קול צלול וחד-משמעי על התהליך הפוליטי שעובר על החברה הפוליטית הישראלית. שפי תוהה אם שלל העדויות המרשיעות שבורשטיין דולה בסרטו מתוך ההיסטוריה של הפשיזם והגזענות מתגבשות לכדי הרשעה חלוטה של הפוליטיקה הישראלית או שמא נותר לנו עדיין, לשיטתו של בורשטיין, פתח מילוט, וההיסטוריה תהיה מוכנה לחתום איתנו הסדר טיעון מגונן.

שפי טוענת כי הסרט מתאר למעשה מדרון חלקלק שעליו מידרדרת הפוליטיקה הישראלית במהירות כה רבה שאין ביכולתנו לתפוס את נקודות האחיזה הבודדות שעוד מבצבצות מהמדרון. עם זאת, היא מבחינה באמצעות הסרט בנקודות האחיזה האלה שיש בהן כדי להפיח תקווה כי ניתן עוד להפוך את כיוון התנועה. אולי סרטו של בורשטיין, אם יזכה להקרנה ויזעזע את הצופים בו, יוכל להיות אחת מנקודות האחיזה האלה שיזניקו אותנו אל ברז כיבוי האש הקרוב, שהרי המיטות שלנו אכן בוערות.

בהמשך למאמרה של שפי הוספתי מאמר קצר, ארסנל התחבולות הקולנועיות של יגאל בורשטיין, הכולל סקירה מפורטת של התחבולות הקולנועיות המשמשות את בורשטיין בסרטו, וזו מספקת עדות לדילמה האינהרנטית למאבק הקולנועי: כיצד לשמור את הקהל קשוב לרעיונות שייתכן שאינו שש להיחשף אליהם?

נועה בן שלום, במאמרה אל מי מופנית ההתנגדות?, מפנה את תשומת ליבנו אל סרט אחר שהקהל הישראלי לא נחשף אליו. זהו סרטו של הבמאי הפלסטיני רָאאֵד אַנדוֹנִי, Ghost Hunting, עטור הפרסים הבינלאומיים, העוסק בחוויותיהם של פלסטינים מן הימים שבהם שהו במעצר ונחקרו במגרש הרוסים בירושלים. בן שלום תוהה למי מיועד הסרט הזה, ומה משמעות העובדה שהוא כלל לא נפגש עם קהל ישראלי. מתוך החוויה הפרטית שלה, עת צפתה בסרט במסגרת שיעור באוניברסיטה, היא מגיעה למסקנה שהתחבולות הקולנועיות שנוקט בהן אנדוני – ובראשן גיוס עצירים ונחקרים לשעבר, המשחזרים בצוותא את חוויות הכליאה והחקירה – טומנות בחובן פוטנציאל לחוויה מטלטלת ומערערת, שבמהלכה מתהפכות היוצרות והמוחלש הופך לבעל הכוח וכופה על הצופים (אם הם ישראלים) מעמד מעורר התנגדות כמעט קשה מנשוא.

רם לוי, חתן פרס ישראל לתקשורת, מזוהה עם קולנוע המאתגר ללא הרף את הקונצנזוס הישראלי. דווקא בשל העובדה שאת מרבית הקריירה שלו בילה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הממסדית קנה לעצמו לוי מתנגדים רבים שניסו לצנזר, לצמצם ולהשתיק את יצירותיו. לאורך ראיון שערכו איתו חברי המערכת מגלה לוי בקול שקול ומדוד כיצד פילס את דרכו בתוך הממסד התקשורתי ואיתגר אותו מבפנים ללא הרף. כיצד תחילה ברדיו ואחר כך בטלוויזיה, מתוך סקרנות ואמפטיה כלפי האחר, התמיד לגרד פצעים פתוחים בסרטיו ולא איפשר להם להגליד. לוי חושף בפנינו גם את המפלט שהוא מוצא בעולם התיאטרון, שמספק לדבריו חופש מוחלט, חסר גבולות, מקום שבו הוא מצליח "לחגוג".

בין קורבנות מגפת הקורונה נמנה גם הקולנוען והפוליטיקאי הארגנטיני פרננדו סולאנס, שהלך לעולמו בנובמבר 2020 בגיל 84. סולאנס הוא אחד מאבות הקולנוע הלוחמני המחתרתי הארגנטיני. ד"ר צבי טל סוקר במאמרו ארגנטינה בין קולנוע מיליטנטי לווידיאו-אקטיביזם את פועלו האומנותי של סולאנס, שהפך להיות לפרדיגמה האולטימטיבית של הקולנוע האקטיביסטי עד היום. פרננדו סולאנס התגייס בשנות השישים של המאה הקודמת עם מצלמתו לתסיסה ההמונית העולמית האנטי-קולוניאליסטית, וקבע בכך את הכלל שעל היוצר הקולנועי להצטרף למאבק באמצעות סרטיו ואל לו להסתפק בתיעוד המאבק משולי הדרך. חלק נכבד מן המאמר מוקדש ליצירתו הגדולה של סולאנס שעת הכבשנים, שביקשה לא רק להתנגד למשטר אלא גם לאופני המבע וההפצה הקולוניאליים והפוסט-קולוניאליים הדכאניים. המאמר מלווה בקישור לחלקו הראשון של הסרט, ומספק כך הזדמנות להתפעל ממגוון התחבולות הקולנועיות שסולאנס נוקט בהן, כמו גם מהלהט הפוליטי שעשוי לעורר השראה עבור כל קולנוען וקולנוענית מתנגדים, תהא השקפת עולמם אשר תהא.

חותם את הגיליון המאמר לקראת קולנוע שלישי, שפרסמו פרננדו סולאנס ואוקטביו חטינו ב-1969. מניפסט זה, שפורסם הרחק מכאן ובזמנים אחרים, מהדהד בתרגומו המעודכן של ד"ר צבי טל רעיונות הניתנים לאימוץ בשתי ידיים כאן ועכשיו. ההבנה שכל מאבק פוליטי תחילתו בהכשרת הלבבות, חיוניותו של אוונגרד (חיל חלוץ) קולנועי, ההבחנה החדה בין הקולנוע שלנו לבין הקולנוע שלהם, המחשבה האינטלקטואלית הנדרשת להתנגדות הפוליטית, הצורך באידיאולוגיה מוצקה אפלטונית המקדימה את המעשה הפוליטי וההבנה שהסרט הבודד הוא רק חוליה אחת במארג פוליטי רחב וכולל שאליו הקולנוען הנאבק חייב להצטרף.

ברצוני להודות למייסדי כתב העת ועורכיו הקבועים, ענת אבן ורן טל, על שהזמינו אותי לערוך את הגיליון הנוכחי. שלמי תודות למפיקה יפעת זר-סט על הסבלנות והענייניות שגילתה נוכח הנסיבות המורכבות של העת הזו. מלוא הערכתי לעורכת הלשונית דנה רייך שתיקוניה והערותיה חרגו מעבר לדקדוקי לשון והעניקו משמעות והיגיון בריא לשורות המילים הארוכות שנשלחו אליה להגהה. לחדווה בר-און על תמלול והקלדה מקצועית, לעורכת הסרטונים הילה כהן וכמובן למשתתפים בכתיבת הגיליון, פרופ' נעמה שפי, ד"ר צבי טל, נועה בן שלום וענת אבן. תודה לקרן רבינוביץ׳ ולפורום היוצרים הדוקומנטריים על תמיכתם בתקריב.

 

אני מקווה שתיהנו ותחכימו מקריאה בגיליון זה.

ואם יורשה, אזכיר שעוד אנחנו כותבים, קוראים וחושבים, נפלו בעולמנו קורבנות קורונה נוספים ומספרם הכולל עלה ועומד כבר על [ii]2,799,025

[i] worldometers.info/coronavirus, 29/03/2021, 17:21 (+ 2)

[ii] worldometers.info/coronavirus, 29/03/2021, 19:26 (+ 2)

דני מוג'ה - מבקר קולנוע דני מוג'ה

מורה, שחקן ומבקר קולנוע. עד לאחרונה כיהן כראש המחלקה לקולנוע במכללה האקדמית בית ברל.  מלמד קולנוע במכללה האקדמית ספיר, מנהל אמנותי של צ'ינמה איטליה, פסטיבל הקולנוע האיטלקי בישראל, ומגיש... קרא עוד