על הגיליון

בית: סימבולי, ממשי, מקודש

עורכות: ד"ר יוכי פישר ורונה ברייר-גארב

מכון ון ליר בירושלים

מבוא

גיליון מספר 17 של "תקריב" יוצא בשיתוף מכון ון ליר בירושלים והוא עוסק בבית ובקדושה; ב"קדושת הבית" – הבית הפרטי והבית הקולקטיבי, האישי והלאומי. הסרטים שנבחרו, ומאמרי הגיליון שנכתבו על אודותיהם, מתמודדים בדרכים שונות עם החיבורים בין מושגים אלה ועם הפער והנתק ביניהם. הקולנוע עוסק בקדושה דרך החיפוש האומנותי אחר הנשגב (או היפוכו – הבזוי, השפל). בגיליון זה ביקשנו לבחון אֵילו אמצעים אומנותיים מייצרים בסרט תחושה של קדושה/נשגבות בקשר לבית, או להפך: כיצד סרט יכול לחתור תחת אתוס הקדושה של בתים ממשים וסימבוליים, מוסדות ומושגים. איך משתתף הדימוי הקולנועי בנשיאת הערכים של הקדושה הביתית?

הקיר של מורן איפרגן, כמו נועד לגיליון זה. כסרט  – המתנהל לכל אורכו בשני המישורים, הפרטי והציבורי, כאשר הפס קול שלו מספר את סיפורה האישי ואת "חורבן הבית" הפרטי של הבמאית, והתמונה מספרת את סיפורו של הכותל ושל "חורבן הבית" הקולקטיבי, ההיסטורי, של בית המקדש – הוא מאפשר לנו לנוע בין תפיסות משתנות של בית ומרחב, ובתוך עושר של דימויים המתייחסים לאישי וללאומי, לקדושה ולהפרתה.

את הגיליון פותחות שתי קריאות בסרט: קריאה פמיניסטית וקריאה פילוסופית. סמדר זמיר מציעה קריאה פמיניסטית המראה כיצד עבור איפרגן ההתנגדות למצבה ופירוק הבית המקודש מתאפשרים לצד ובזכות יצירתה ועשייתה האומנותית. עשייה זו נעשית בכלים של מסורות כתיבה נשית על הביתיות והיומיומיות, אך בו בזמן היא מבטאת התנגדות פעילה לציפיות מקטינות שמעמידה החברה הפטריארכלית.

מבט שונה על הסרט מציע פיני איפרגן הקורא את הקיר קריאה פילוסופית, המתמקדת באופני הבנת מונח הקדושה ובאופנים השונים שבהם קריאה קאנטיאנית או הגליאנית של הקדושה מאירות את הכמיהה לקדושה, את אי־אפשרותה או את רגעי התגלמותה בחולין שבסרט באור חדש. על פי קריאתו, הקיר עצמו – הכותל המערבי – ונוכחותו המתמדת בסרט הוא הצעה ואתגר עבור הצופים לבדוק את שאלת מובנו של המקום הקדוש עבורם.

גם עבור זמיר וגם עבור איפרגן, הקיר מאפשר את החריגה מהסיפור הפרטי אל האוניברסלי, ומציע לצופות ולצופים בו לבחון את עצמם אל מול הקירות הביתיים והמקודשים שלהם.

"בית" ו"קדושה" הם מושגים בעלי מטען רב של משמעויות והקישור ביניהם הוא רווי סתירות. המושג בית ממלא תפקיד מרכזי ביצירת קדושות ובחילולן. הכמיהה לביתיות, כמו גם החשש מה"מאוים" האל־ביתי, יכולים להיות מובנים גם כמטפורה לקדושה המושכת והשורפת בה בעת

בהקשרים היסטוריים ותרבותיים שונים הופכים המושגים בית (הסמלי או הממשי) וקדושה למושגים המחליפים ומשלימים זה את זה. בסיפור הלאומי דימויי הבית חורגים מהפרטי ומורחבים לחללים ולטקסים קולקטיביים. הבית הממשי – זה שנעקרים ממנו, זה שנאלצים לנטוש אותו או זה שמתעקשים להיאחז בו – מקבל ממד סימבולי של קדושה, ומכאן המונח "קדושת הבית" בשפה הלאומית הישראלית.

במידה רבה, מושגי הקדושה טומנים בחובם סתירה המאפיינת את המודרניות בכללה: סתירה בין השאיפה הליברלית לאינדיבידואליות, לייחודיות, לחירות המחשבה ולהשמעת קול וסיפור פרטי מחד גיסא, לבין המשיכה להשתייכות לקבוצה, לרצף היסטורי ולרגש קולקטיבי מאידך גיסא. שתי המגמות האלה מתקיימות במקביל, תוך כדי ערבוב בין מה שמוגדר הקדוש/הנשגב החילוני לבין הקדוש/הנשגב הדתי.

מאמרה של יוכי פישר על המוזיאון של רן טל חושף את המורכבות הגדולה של המצב "הפוסט חילוני", כפי שהוא משתקף בסרט, שבו חילון וקדושה מתקיימים בו זמנית. המאמר מתבונן באופן שהמוזיאון מתמודד במקביל עם רמות שונות של קדושה "מודרנית", זו המיוחסת לסמלים הלאומיים־ההיסטוריים, זו המיוחסת ליצירות האומנות וזו המוצמדת למוסדות המדינה החילונית. את כל הקדושות האלה הסרט מאתגר, מחלן ומפרק בעדינות ובאירוניה דקה, תוך שהוא מייצר מחדש אצל הצופים תחושה מעורבת של חולין וקדושה שאיננה דתית או חילונית.

האם קדושה מחייבת אלוהות? האם יש צורך באלוהות או בנשגב כדי להבין קדושה המיוחסות למקום מחולן? האם וכיצד יכולה היצירה הדוקומנטרית לייצר אפשרויות להבנות חדשות ושונות של הביתיות ושל הקדושה בימינו? המוזיאון מראה כיצד ליצירה דוקומנטרית יש כוח להציע אפשרויות חדשות לקריאה ולפרשנות של מערכות הסמלים והמשמעות הקולקטיביות, והצפייה בו אינה נשארת בגבולות הקולנוע והחוויה האסתטית אלא היא אופן חקירה שמפרש ומציע כיוונים אחרים לקריאה והבנה של המציאות.

המקום הקדוש מושתת על מסתורין ועל סתירות פנימיות בין שאיפה להתאחדות עם הקדושה לבין רתיעה וסכנה של קרבת יתר אליה. המסתורין מאפיין גם את הבית הבורגני, המגלם את השאיפה לאינטימיות ולביטחון, אך בה בעת טומן בחובו את החתירה תחת יסודותיו שלו ואת הערעור על עצם היתכנותו. גם מושג הבית הלאומי, הנתפס כקדוש, מכיל את המתח בין שאיפה לאחדות והרמוניה לבין כוחות מבדלים ומאיימים; כך לדוגמה בתי העלמין הצבאיים, "בית נכות" (מוזיאון לאומי), הר הבית והכותל מכילים סתירות אלה.

מאמרה של תמר ברגר על יזכור למנשיה של ענת אבן מתאר את שכבות ההרס, העקירה והבנייה מחדש שמלווים את שכונת מנשייה בגבול יפו–תל אביב, ואת סיפוריהם של תושביה המתחלפים. "הבית" שבמרכז התמונה והסיפור – היום מוזיאון "בית האצ"ל" ובעבר ביתן של משפחות ערביות ויהודיות שחיו בו ונעקרו – הוא מעין מטונימיה לשאלה הגדולה של שייכות ובעלות על המרחב אשר הסרט עוסק בהן בעקיפין, דרך סיפורם של מי שגרו בבית–בשכונה ונעקרו ממנה. ברגר מראה כיצד האובייקט המקודש־מחדש של יזכור למנשיה הוא מקום שהיה ונמחק, וזכרו מועלה דרך העדויות של מי שחיו בו. העדים המתייצבים באתר הקיים בהווה, מעלים בזיכרונם זיכרון אובייקט שאינו קיים עוד וחושפים בכך את צידה הפוליטי של פעולת הזיכרון.

הבית הפלסטיני חוזר גם במאמרה של עאידה נסראללה על סרטה של אבתִסאם מראענה, ובריאיון שקיימו ענת אבן ורן טל עם הבמאית. במאמרה על פארדיס: גן עדן אבוד, עאידה נסראללה מתארת את הבית–הכפר כמערכת אחת המייצרת בו זמנית תחושות חזקות של שייכות ושל דיכוי. דמויות הנשים המרכזיות בסרט – מראענה עצמה והגיבורה שלה סועאד ג'ורג' ע'נים – עסוקות במתח בין התחושות האלה. כנשים שגורשו מביתן, או נאלצו לעזוב אותו, הן עסוקות במתח שבין אובדן השייכות והביתיות, ובין רצונן בחופש ובביטוי עצמי. המתח הזה שב ועולה בריאיון עם מראענה שבו היא מתארת את חייה האישיים והמקצועיים בתנועה שבין הזדהות והשתייכות לקבוצה שממנה באה, לבין ההליכה בדרך עצמאית, על מחיריה. התנועה בין שייכות לבין עצמאות, אף שהיא שאלה מרכזית עבור יוצרים רבים, היא בעלת עוצמה רבה במיוחד עבור נשים שהקשר שלהן לבית הוא חזק יותר, הן סימבולית והן ממשית, ושאפשרויות העזיבה שלהן מצומצמות יותר.

מאמרה של יעל שנקר על שלושה חדרים של מלנכוליה של הבמאית הפינית פיריו הונקסלו, משרטט את ההרס שמביאה המלחמה על הבית הפרטי והקולקטיבי. הסרט, שצולם אחרי המלחמה בצ'צ'ניה, חושף בתים וחיים שנהרסו במלחמה, ואת עולמם של ילדים שמצאו את עצמם ללא בית וללא הגנה. הילדים כולם נמצאים אחרי חורבן עולמם ללא בית; לא רק בהעדר בתים ממשיים, אלא משום שה"ביתיות" איננה יכולה לשכון עוד גם בתוך הבתים ששרדו ונשארו לעמוד על תילם. הסרט עוקב גם אחרי נשים שהפכו את הצלת הילדים האלה למשימת חייהן. מעשה ההצלה הזה של ילדים שניצלו מגהינום, כותבת שנקר, הוא מעשה של היענות אל האחר, של אי־האפשרות לסרב לו, אותו מעשה שעל פי לוינס, האלוהי מתגלה דרכו.

הבית הפרטי ממלא תפקיד מרכזי גם בשני המאמרים העוסקים בזיכרון השואה בקולנוע הדוקומנטרי. מאמרה של ליאת שטייר־לבני על הדירה של ארנון גולדפינגר, מציג את הבית הפרטי כמרחב אפוף סודות ושקרים שהבמאי פועל לחשוף. זיכרון השואה כפי שהוא מתפענח בסרט הוא זיכרון פרטי, כמעט אנטי־לאומי, בוודאי כזה המערער על "קדושת השואה" בשיח הלאומי בישראל. במאמרה של רינה דודאי על הבחירה והגורל של ציפי רייבנבך, הבית הפרטי מתקיים כמרחב אוטונומי, מוגן וסגור, שזיכרונות הזוועה של האב והאם משמשים בו כדיירי משנה. בעולם הסגור של בית הניצולים אין קדושה לאומית ואין מרחב ציבורי, אבל הכנת הארוחות מקבלת מעמד של טקס מקודש, וארגון המרחב הפרטי – ניקיון הבית, סידור הרהיטים והחפצים במקום, הזזת השעון, ושאר טקסי הבית האובססיביים, מזכירים את נוכחותה המתמדת של הטראומה.

***

חלקו האחרון של הגיליון מוקדש לזכרו של קלוד לנצמן, שהלך לעולמו בחודש יולי האחרון. בחלק זה שלושה מאמרים, של נסים קלדרון, של ליבי סאקסטון  ושל אריאל שוויצר. המאמרים פורסמו בבמות שונות בעבר וחשבנו שראוי לקבצם ולהביאם שוב בעת הפרידה מלנצמן. על הרלוונטיות המתמשכת של לנצמן לזמננו כותב שוויצר: "[מכלול של] יצירה אדירה, שנעה לאורך כחמישים שנה בין הניסיון האישי לקולקטיבי, בין הספציפיות היהודית של השואה לממד האוניברסלי שלה, יצירה שאינה חדלה להטריד את מנוחתנו גם היום."

אנחנו רוצות להודות לכותבות ולכותבים בגיליון זה על נכונותם להתמודד עם המסגרת המושגית המורכבת והעשירה של הגיליון.

לפורום היוצרים הדוקומנטריים ולקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, על התמיכה המסורה לאורך השנים בתקריב; לדנה רייך על עריכת הלשון הרגישה ולדנה גוצי על ההפקה המאורגנת והמסורה.