האוטונומיה של העורך

מאת: אורון אדר

בעשרים השנים האחרונות אני עורך ומתסרט סרטים דוקומנטריים. אני חי מזה ואני חי את זה. אני זוכר משהו מכל תקופת עריכה של כל סרט, כמו שרשרת ארוכה של מערכות יחסים. חלקן הגדול היו משמעותיות. כמה מהן נפרשו על יותר מסרט אחד. וכמו שקורה במערכות יחסים, כל מפגש, כל תהליך, כרוך בניסיון להבין את מקומך, את המרחב האוטונומי שלך.

האוטונומיה של העורך היא קודם כול הפרשנות שלו לחזון של הבמאי. היא כוללת את כל מה שחורג מההיבטים המקצועיים של העריכה. היא לא תמיד הכרחית. בפרויקטים מסוג מסוים – ניסיון מקצועי ואינטואיציות טובות יכולים להספיק. בסרטים אחרים, מהסוג המורכב יותר, שאלת האוטונומיה מתחדדת.

כעורך, מצופה ממני שאתן כיוון לכוונה של הבמאי. ההפרדה הזאת לא תמיד פשוטה. לפעמים, כדי לתת כיוון אצטרך לערער על הכוונה עצמה. הטלת ספק בהנחות היסוד של הפרויקט חייבת להיות מלווה בגישה חלופית מנומקת. אין סיבה שתערער את היסודות אם אין לך משהו אחר להציע. האלטרנטיבה שתציג לבמאי, בין אם תתקבל ובין אם לאו, תביא אותו לחדד את הכוונה שלו, וברוב המקרים הסרט ירוויח. בפועל, התהליך הוא מפרך ופה ושם אפילו כואב. עריכה של סרטים דוקומנטריים היא כידוע תהליך ארוך עם נטייה להסתבך. בתוך ים של בעיות ופתרונות נקודתיים ימשיכו השאלות הגדולות לצוף ולהטריד.

לכל עורך יש את דרכי ההתמודדות שלו. אני מניח שלא כולם יאמצו את האוטונומיה של העורך כהגדרה נחוצה. יש לה קונוטציה טריטוריאלית, משהו שדורשים עד שמקבלים, משהו שמתעקש על קיומו הנפרד. בשבילי זאת הגדרה מתבקשת, שמותר ורצוי לבחון שוב ושוב את ערכה האפקטיבי.

אנסה להסביר דרך דוגמה ספציפית. מיסטר איקס הוא אחת הדמויות המרכזיות בסרט שאני עורך. חומר הגלם של מיסטר איקס הוא בן יותר מ-5 שעות. אנחנו עדיין בשלב הסינון הראשוני. תוך כדי צפייה מחלחלת אלי התחושה שאני לא מאמין למיסטר איקס. הוא ציניקן מחופש להומניסט. הוא אופורטוניסט במסווה של נון-קונפורמיסט. הוא עושה לי חררה. אני משתף את הבמאי בתחושות שלי. לדעתי, מיסטר איקס יגרום לסרט יותר נזק מתועלת. חוסר האמינות שלו יפגום ביכולת של הצופה להזדהות עם הדמויות. זה לא עניין של טעם, אני מתעקש. אולי בסרט שהיה מוקדש ברובו למיסטר איקס הקהל היה מסוגל לשפוט בעצמו, אבל במקרה שלנו התפקיד של איקס בסרט הוא אינסטרומנטלי, ואני חושש מההשפעה של האינסטרומנט הזה על שאר התזמורת.

הבמאי לא רואה את זה כך. הוא מבין את הרתיעה שלי ממיסטר איקס וממה שהוא מייצג, אבל הוא לא חושב שאיקס גורם יותר נזק מתועלת. איקס הוא חלק מהמתווה הראשוני והוא רוצה לשמור עליו. מכאן והלאה הבמאי מודע ל״אג׳נדה״ שלי. הוא ער לניסיונות שלי לצמצם את הנוכחות של איקס בקאט למינימום. הוא רואה אותי משקיע בדמויות אחרות ובפתרונות יצירתיים כדי לפצות על הפונקציות שאיקס צריך היה למלא. בשלב מסוים הוא קורא אותי לסדר.

נשים רגע בצד את השאלה איך זה נגמר. ננסה להבין את מידת הלגיטימציה שלי להמשיך לעמוד על שלי. למי שלא יודע, יש במאים שמצפים ממך לא לוותר. הם מקצים לך בנדיבות מרחב אוטונומי בתוך הטריטוריה שלהם. בתמורה הם מצפים ממך לא לנצל את הנדיבות הזאת לרעה. להיות מנומק, ענייני, ולבחור את המלחמות שלך בתבונה. לכאורה, מה שעומד לדיון הוא תמיד ״טובת הסרט״. בפועל, קשה להפריד בין הגישה המקצועית למעורבות הרגשית. הגישה המקצועית מבקשת להתמקד במבנה, בזרימה, במהלך הדרמטי, בהיררכיה של עיקר וטפל. אבל החומרים עצמם מייצרים בלאגן רגשי של משיכה ודחייה, אמפתיה ואפתיה.

בין הבמאי לעורך יש תמיד פערים באופן שבו הם מגיבים למטען הרגשי של החומרים. הפערים האלה יכולים להעיק ולסבך את הדיאלוג, אבל העיסוק בהם רלוונטי לתהליך העריכה. כמובן שלא על כל פער אפשר או חובה לגשר.

האוטונומיה של העורך היא לא רק שאלה של מרחב ולגיטימציה אלא גם של זמן, וזמן כידוע הוא נושא עדין, מכיוון שהוא עולה כסף. בגדול, העורך ניזון משני מקורות – זמן ואמון. האמון ביכולת שלו לספק את הסחורה ניתן לו על ידי המפיק והבמאי כאשראי מוגבל, מחולק למנות קצובות של זמן. מרחב הפעולה של העורך גדל ככל שמאפשרים לו מידה מסוימת של חופש בניהול הזמן.

דוגמה נפוצה : אנחנו בחצי השני של תהליך העריכה, יושבים מול סצנה שלא ממריאה. יש לה תפקיד מהותי במהלך הגדול, אבל היא לא מצליחה למלא אותו. אפשר לנסות ולעשות לה תיקון קוסמטי, ואפשר לפרק ולהרכיב מחדש, לנסות משהו אחר. קשה להעריך כמה זמן זה ייקח. יש סיכוי גדול שנתברבר על זה עכשיו יומיים. זה יהפוך את רשימת המטלות של השבוע ללא ריאלית. הבמאי הולך, אני לבד בחדר, מתפתה לדרך הארוכה, צולל לחומרים, גונב זמן… כדאי מאוד שזה יצליח.

דוגמה אחרת: אין סצנה. אין כלום. רק מחשבה עמומה על מהלך קטן, אפשרי. לא משהו שהחומרים צועקים אותו; לכל היותר – משהו שמתחבא בתוכם. יש לך קצה חוט של רעיון, ואתה רוצה לדגור עליו, אתה רוצה לשחק עם החומר. לדגור ולשחק, כדי לאפשר למשהו לא צפוי לקרות. התוצאה לא תמיד תצדיק את עצמה, זה חלק מהמשחק, אבל במקרה שכן – הערך המוסף יהיה ברור, אם לא לכולם אז לפחות לבמאי, וזה מספיק לשניכם בשביל לדעת שהשימוש ״המופקר״ בזמן היה מוצדק.

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתפקד כאחד מגלגלי השיניים במכונה של חברת הסטרימינג N. ערכתי בשבילם שתי סדרות דוקומנטריות בצרפת. בפעם הראשונה, כשפתחתי את קובץ האקסל של הפוסט-פרודקשן, התגלה לי, מבעד לפסיפס הצבעוני של העמודות והתאים, לוח זמנים די מאיים שעיקרו – משלוח מדורג של חמש גרסאות מכל פרק בהפרש ממוצע של עשרה ימים בין גרסה לגרסה. במצב הזה, מחשבה על אוטונומיה מכל סוג שהוא היא מגוחכת.

בהמשך, בחדר העריכה, הדברים קצת השתנו. ברמה מסוימת, אני יכול לומר שמצאתי לי מקום; מרחב פעולה. לא הייתי מתעכב על תיאור כל כך מובן מאליו אלמלא הייתי פוגש שם, באולפנים, יותר מעורך אחד ששכחו לספר לו שמותר לערער כשצריך ומותר גם לשחק פה ושם, או לפחות לנסות.

***

אשר

אשר טללים ואני מעולם לא נפגשנו פנים אל פנים. הכרנו רק לאחרונה, דרך שיחות טלפון ומיילים, כשערך את הגיליון הזה. השיחות שלנו התארכו הרבה מעבר למטרת השיחה. לפעמים לא צריך הרבה בשביל להרגיש משהו כלפי מישהו, במיוחד אם הוא משרה עליך רוח טובה. אני מבין שזה היה חלק מהאישיות המיוחדת של אשר, שילוב כובש של חום ותבונה. הייתי שמח להזדמנות נוספת, לשבת איתו לפגישה אמיתית, גם כדי להודות לו על הפתיחות והידידות שגילה במהלך היכרותנו הקצרה.