הפַסל הגדול ביותר של זמננו

מאת: אאוג'ניו רנזי

מתוך "מחברות הקולנוע" מס' 639, פברואר 2009
מצרפתית: דפנה שניצר

"כך יתחיל הסרט…". גבר חבוש גרב ניילון מפנטז סצנה שעתידה להתרחש, מפרש אותה בו במקום, מפרשן את התובנות שלו, גוזר את הגרב הצמודה מדי, מזליף זיעה מזויפת על זיעתו שלו, מאבחן את הפלישה של בנו, סופג את זו של אשתו, משכפל את המציאותיות של תסריט, שב ונלכד בקצבה של התוכנית הנוכחית, מנצח ומפסיד בשני המישורים, ותמיד בחיוך.

הגבר, כפי שאפשר לנחש עוד בטרם נכשלה פנטומימת המחבל במסכת הגרב שלו, הוא יוצר הקולנוע אבי מוגרבי. למדנו להכיר את ההומור שלו, המתוחכם ובכל זאת מיידי, זו אינה הפעם הראשונה שבה הוא מסווה סרט גדול בדמות סיפור קטן, שתמיד עומד להתחיל, כאותו חייט מטורף המרפד את הקרע באמצעות מספריים. ועדיין, זה נועז לנגוס בתפוח שליבתו אינה מצחיקה באמצעות פיסת צחוק. מה עוד שאצל מוגרבי הצחוק אינו צוחק. הסצנה מוכיחה את רצינותו כבמאי, כשחקן וכאמן. Z32 מעלים כבמטה של קסם, מול עינינו המשתאות, את הסיפור המצחיק של ייצורו: בזמן שמסכה אחת נשמטת, חושף הסרט את פניו האמיתיות, את המסכה האמיתית שלו. הכוונה אינה לטרוף את הקלפים אלא לחשוף אותם לפנינו. להתקדם. להסיר. להתקדם תוך הצגה של כל מה שמסירים.

"להפוך" אין משמעו כאן "לייצר" אלא להפך, "לפרום" את הסרט. לפרום, שכבה אחר שכבה, את מסכת המשי התפורה ביד המסתירה את פניו של הרוצח. שכבה ראשונה, מסך עשן פשוט, מסתירה לגמרי את פניהם של החייל לשעבר ובת זוגו. שכבה שנייה חושפת את העיניים ואת הפה (האם מוגרבי מאמץ את התאוריות של מרקו בלוצ'יו ומסימו פגיולי על לידת האני? שכחנו לשאול אותו זאת בוונציה). שכבה שלישית, המדמה עיסת נייר, חושפת קווי מתאר ואת גון העור הוורוד.  שכבה רביעית ואחרונה מתקרבת עד כדי כך לפנים האמיתיות שכמעט אין להבחין בהדמיה: רק טעות טכנית ששומרה במכוון, תנועה של יד או של סיגריה מתחת למסכה, חושפת את קיומו של המסך הדיגיטלי.

זהו אחד הרגעים היפים ביותר בסרט, חשיפת ההדבקה. רואים בו את הבמאי מסמן במרקר את הנקודות שבהן ישתמש המחשב כדי להתאים את מראית העין לאנטומיה של הפנים. טבעת העשן המתפתלת חושפת אז בהדרגה, כמעין נחש המשיל את עורו, מסכה חדשה מתחת למסכה, בעלת קווי מתאר אנושיים יותר. איננו רחוקים משחזור העלומים הדיגיטלי של  בנג'מין באטן, מהיופי של פיט הקמל אל תוך זקנתו של אותו בראד.
ובכל זאת, עבודת המכחול הזאת המתבצעת על הפנים אינה צריכה להטעות ביחס לטיב הבימוי. מוגרבי אינו עוסק באיפור, בדיוק כפי ש- Z32 אינו עוסק בהמחזה של עדות, אלא במאבק נגד הגסות המובנית בסיפור המלחמה, באמצעות ניפוי של מרבית החומרים המרכיבים אותו, עד שלא נותרת על המסך אלא התמונה בלבד. וכאן טמון ההבדל בין הקולנוע של ארי פולמן לזה של אבי מוגרבי, בין ואלס עם באשיר ל-Z32. שני הבמאים הישראלים מתמודדים עם אותו אתגר: כיצד לעצב את עדויותיהם של אלו שחוו את המלחמה? אפשר גם לומר ששניהם באים לספק את אותה דרישה חברתית ליצור השתקפות נסבלת – כזו שתאפשר לכולם, לא רק למוגרבי או לפולמן, להתבונן בה מבלי מורא – של הפצעים המדממים שגרמו האירועים.

הפתרונות שהם מציעים מנוגדים זה לזה. האחד משחזר באמצעות שלל אמצעים גרפיים ממוחשבים  את פניו של האדם. האחר תוקף את התמונה במספריים ובפטיש, ובועט ברסיסים שהעיף פיצוץ המשמעות היישר אל פנינו העלובות. אין ספק שהדרך שבחר בה מוגרבי היא הרדיקלית, המסחררת, העמוקה יותר.

בהיותו פסל, הוא אינו ממציא, אלא מחלץ סיפור שכבר נמצא שם. דומה שהקומדיה הרומנטית החוצה את הסרט מקצה לקצה מבצעת מהלך מנוגד. ישובים זה לצד זה, שכובים זה על זה, חולקים ג'וינט, כשמוגרבי מחופש הפעם לשנסונייר פרנקו-איטלקי, חצי-גינסבורג, חצי-מורטי, בני הזוג לומדים בהדרגה לשחק למצלמה, לשנות קולות ומצבי רוח, תפקידים, ובקיצור: לחלוק את אותה מסכה. אך מוגרבי אינו היוצר של רומן החניכה הזה (היוזמה להצטלם עם בת זוגו היא של החייל, ואת כל הצילומים מבצעים בני הזוג בהיעדרו של הבמאי), אלא הנמען בלבד, הארכאולוג שנתקל בקלטת הבודדת שניצלה מן המבול ונקברה בגינה ב- ¹Cloverfield,לשעבר תל אביב.

כאן אין צורך להמציא מפלצות. די להסתגל למפלצתיותם של מתבגרים החשים עצמם רובוטים, או גיבורים של משחקי וידאו, של בחורים הנושאים (ויש להם זקפה כשהם שומעים אותם) שמות כמו רוני, טייס F16, או דני, צלף עלית. מפני שהמצלמות הן המפלט היומיומי שלנו, הן מייצגות את המחסה האחרון של המפלצות האיומות שהפכנו להיות. וכאן המקום להיזכר בכותר קודם של סרט של מוגרבי: כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון. גם כאן, ובאופן ישיר עוד יותר, מנסה הבמאי להתפייס עם המפלצת. בשיא הקומדיה הרומנטית, כשהחייל מצליח סוף סוף לנסח במישרין את שאלת המחילה, מופיע מוגרבי בחשיפה כפולה. דווקא רכותה של הסצנה מעצימה את התהום שהיא פוערת.

נותרת תקווה אחת; כסרט מבריק, שיא של קולנוע אימה מהסוג שנחנך לפני כחמש שנים ב- V for Vendetta ו-Inside Man, גם z32 עשוי לסגור מעגל זה. בדיוק כפי שעשה בזמנו ²Blow Out , שהראה-חשף את, ובכך אִפשר להתגבר על, תמונת הווידאו של מותו של ג'ון פ' קנדי, ארכיטיפ הקולנוע של שנות השבעים. נמשיך לצפות באדיקות, אך קשה להאמין שניתן ללכת רחוק יותר ממוגרבי באותה הדרך. בעיקר, אי אפשר להתעלם (אני מסיים את כתיבת מאמר זה בערב ה-20 בינואר 2009) מן ההקשר המלווה את יציאתו של הסרט למסכים: המתקפה הישראלית הכבדה על עזה ובחירתו של אובמה לנשיא. מבחינה פוליטית, אנו נכנסים לעידן חדש. רק הזמן יגלה אם השינוי הפוליטי גם טומן בחובו שינוי אסתטי, ואם צריך להיפרד מן הדימוי המתוחכם של המסכות, תגובת-נגד, או דימוי-נגד לתמונה של גראונד זירו.