הרהורים על BRB-‎Be Right Back של מירי סגל

דמיינו עולם הדוניסטי שתושביו מרחפים בין בתי קזינו, זירות סקס ציבוריות, מרכזי קניות וגלריות הממוקמות על איים הצפים באוויר. עולם שבו אפשר לשנות כל פרט בחזות החיצונית בלחיצת כפתור וכך לזכות בנעורי נצח. הדמות שדרכה כל גולש משתתף במשחק מכונה "אווטאר", ולפי בחירת הגולש היא יכולה להיות דומה מאוד לחזותו בעולם הממשי או שונה ממנה לחלוטין. זהו העולם הווירטואלי של SL) Second Life) בקיצור, שאותו מתעדת מירי סגל בעבודת הווידאו-ארט הדוקומנטרית שלה  BRB) Be Right Back), אשר הוצגה בגלריה דביר ב-2007 במסגרת התערוכה Just a Second, Life.
בהגדרתו, Second Life, שהושק ב-2003, הוא עולם וירטואלי מקוון, מרובה משתתפים, אשר מדמה כמעט כל פעולה בעולם הממשי באופן ריאליסטי מאוד. כך למשל אפשר לבצע אינטראקציה עם תושבים אחרים, לעבוד, לבנות בתים, לנהוג ברכב, לצאת למסע קניות (במגבלה תקציבית), לצאת לבלות, לראות הופעות ועוד. נוסף על כך, המשתתפים מקבלים כוחות-על שמאפשרים ריחוף,  צלילה ללא צורך בחמצן, ולמעשה האפשרות למות לא קיימת כלל. מה שמדהים בעולם זה, הוא שכל מה שקיים בו מיוצג באמצעות השפה הבינארית, כלומר בעזרת הספרות 0 ו-1. צורת ייצוג זו אינה חומרית אלא וירטואלית, מורכבת מביטים במקום אטומים, וניתנת לשינוי/עיוות בקלות רבה.
בעולם זה, כמו בעולם הקפיטליסטי, שני הכוחות שנותנים את הטון הם אלו של תעשיית הצריכה ותעשיית הבידור, אשר משולבות זו בזו בצורה כמעט מושלמת. הצריכה כשלעצמה מהווה בתקופתנו סוג של בידור, כאשר מרכזי ענק לקניות מציעים שלל חוויות לכל המשפחה, ממתקני משחקים לילדים ועד להופעות. כמו כן, נהיה כמעט בלתי אפשרי לחמוק ממסכי HD מפתים, הפרושים במרחב הציבורי בניסיון לשווק מוצר זה או אחר.
אמנות המבוססת על Second Life נכללת תחת ז'אנר הנט-ארט (Net Art), שכשמה כן היא – מבוססת אינטרנט. ז'אנר אמנות זה מהווה תת-קטגוריה של אמנות מדיה חדשה ומתייחס בדרך כלל לכמה מדיות, ובכללן ציור, צילום, וידאו-ארט ומוזיקה. מאחר שהפלטפורמה של עולם וירטואלי זה חדשה יחסית, מספר העבודות אשר עושות בה שימוש עוד קטן. לב מנוביץ', הנחשב לגורו של המדיה החדשה, ניתח את התרבות העכשווית באופן הבא: "התרבות הוויזואלית של עידן המחשבים היא קולנועית בהופעתה, דיגיטלית ברמת החומר, וחישובית (מבוססת תוכנה) בלוגיקה שלה". על פי הגדרה זו, ז'אנר אמנות זה מהווה צורת ייצוג הכרחית לתרבות העכשווית.
דפוס פעולה אופייני לאמנים המבססים את עבודתם באינטרנט הוא ניכוס. כאשר מידע כה רב שמגיע ממדיות שונות כבר מאוכסן ונגיש, אמנים רבים לא מרגישים עוד צורך ליצור יש מאין, ובמקום זה הם מסתמכים על טכנולוגיות ומידע שכבר קיימים, ואופן השימוש הייחודי לעבודה מעניק לה את טיבה. ב-SL, כמו בעולמות וירטואליים רבים אחרים, קיים כלי מובנה הקרוי משינימה (machinima), אשר נועד לצורך הקלטת סצנות מתוך החוויות שלך כאווטאר.
BRB הוא סרט וידאו באורך של כ-30 דקות שצולם במלואו ב-SL בעזרת המשינימה. לצורך העבודה נעזרה סגל באסיסטנטית שלה איריס דומני, והווידאו הוא תיעוד של החוויות שלהן בעולם זה. שיתוף הפעולה עם דומני אפשר לסגל לבחון את SL מכמה נקודות מבט, בעודן נעזרות במכשירי משינימה נפרדים. כתוצאה משיטת עבודה זו, בסצנות אחדות שבהן הן מופיעות באותו חלל, הן יכולות לתעד אחת את האחרת מתקשרות עם דמויות נוספות. הווידאו מצליח לתפוס סצנות ודיאלוגים כה עוצמתיים עד שכמעט נוצרת תחושה שהוא מבוים. אך למעשה, העבודה המוגמרת היא תוצר של מאות שעות משחק בפלטפורמה זו שנוכסו ונערכו על ידי סגל.
עניין התיעוד מופיע גם בחלק נוסף של התערוכה בגלריה דביר. במקביל להקרנת עבודת הווידאו BRB, הוקרנה בחלל הגלריה הממשית תצוגת גלריה וירטואלית מקבילה שיצרה סגל ב-SL. הגלריה מוקמה על אי הצף בגובה של 300 מטרים מעל פני הקרקע, והוצגה בה התערוכה "No Matter, What?". הצופים שהגיעו לגלריה דביר יכלו לצפות באווטארים בעת ביקורם בגלריה הווירטואלית, זאת מבלי שמבקרי הגלריה הווירטואלית ידעו על כך. הפגיעה בפרטיות מתרחשת לעתים תכופות ברשתות החברתיות. בפייסבוק למשל, פונקצית הקיר מאפשרת שליחת הודעות בין שני חברים כך שהן פתוחות לקריאה בפני מספר רב של משתמשים. סגל מבקרת את אשליית השחקנים בנוגע לאינטימיות בעולם הווירטואלי, שבו לא רק שפעולותיך עלולות להיות מוקלטות, הן גם יכולות להיות משודרות לציבור הרחב, "הלא וירטואלי", בזמן אמת.

הווידאו BRB נפתח במסך שחור ועליו חלונות צ'ט מתחלפים המתעדים התכתבות בין כמה דמויות, כאשר ברקע אפשר לשמוע צלילי הקלדה בלבד. מאחר שלא ניתן להבחין בשלב זה בהצגה גרפית, הסצנה נראית כמו צ'ט סטנדרטי. לאחר התכתבות של דקות אחדות, הגרפיקה של SL נחשפת, והמסך השחור הופך לסצנה ויזואלית עשירה, שבה אפשר להבחין בכמה אווטארים יושבים על גזעי עץ גדועים מסביב למדורה ומהרהרים במשמעות האוניוורסלית של SL. מקום זה הוא למעשה מעין גרסת תלת-ממד לחדר צ'ט לתושבים המתעניינים בפילוסופיה.
אחד הנושאים העיקריים בסרט הוא הזהות, כאשר רוב השיחות בין הדמויות עוסקות בהגדרה עצמית. העבודה שואלת אם אנשים מקרינים את האני האמיתי שלהם, או שמא את האני שהם היו מעוניינים שאחרים יראו. סגל, שכינתה את האווטאר שלה מוזה (Muzza), יושבת סביב מדורה, זורקת הערות, ומקליטה את תגובותיהם של האווטארים שבסביבתה. באחד הצ'טים שהתפתחו בינה לבין אווטאר אחר, מוזה מעלה את הטענה: "זהו נשף מסכות גדול, אבל הוא נותן חופש מסוים." בתגובה הוא עונה: "מוזה, אני טוען שזו האמת. כל השאר זהו נשף מסכות."
התגובות שסגל מקליטה משמשות אותה להעברת ביקורת על הניסיון הפתטי של העולם הווירטואלי לחקות את הממשי. באחת משיחות המפתח בסרט, אחד המשתתפים אומר: "האם את סבורה שככל שהדימוי שלנו מוקרן לזמן ממושך יותר בחלל זה, כך הייצוג שלנו (במציאות) נהיה פחות חיוני?" נושא זה מחזיר אותנו לתופעת הפייסבוק, שבו משתמשים בוחרים אילו תמונות מייצגות אותם, אילו קליפים להעלות לעמוד הפרופיל שלהם, ואיזה מידע לחשוף או למחוק במטרה להפוך את עצמם למותג נחשק.
הווידאו עוסק גם ברעיון של ריבוי דמויות וירטואליות, כאשר כל אחת משקפת מרכיב אחר באישיות, ממש כמו בחיים, שבהם כל אחד מאתנו מתבקש לשחק תפקידים וטיפוסים שונים במהלך חייו. בניגוד למהלך החיים, בעולם הווירטואלי אפשר להיות כמה דמויות בו זמנית או לשנות אותן תוך שניות. דיון בין האווטארים מגיע לנקודה שבה אחד מהם מציג שאלה מעניינת: "האם יש משהו מעבר לתפקידים? ישות מאחדת? משהו שהופך אותי ל'אני'?" מאחר שאף אחד מהנוכחים לא מגיב, הווידאו מרמז שהתשובה שלילית. תפיסה זו מודגשת באמצעות מערכת היחסים בין מוזה לדמות האווטאר רוגה (Roga), שאותה מגלמת דומני. הן מתחילות כחברות, בהמשך סגל מתפקדת כדמות אם ובסיום הן הופכות למאהבות, כאשר עיצוב דמות האווטאר משתנה בהתאם. היכולת להחליף זהויות בזריזות כה רבה בעולם הווירטואלי מסמנת שינוי חברתי מהותי כפועל יוצא של המהפכה הדיגיטלית.

בסצנה אחרת, עמוד הבית של גוגל מוקרן על פניה של מוזה, כסימבול לכך ש-SL הוא בעצם ייצוג תלת-ממדי של האינטרנט. בחפשה אחר אהבה, היא מקלידה את המילה Love במנוע החיפוש המובנה של התוכנה, והתוצאות המתקבלות קשורות ברובן לתעשיית המין המשגשגת בעולם זה, כמו גם בעולמנו. בעתיד, כאשר נקליד במנוע החיפוש שם של דמות היסטורית חשובה, ייתכן שנקבל בתוצאות מידע על דמויות וירטואליות בעלות שם זהה.

אשר סגל ודומני מקליקות על אחד הקישורים הן מועברות בטלפורטציה לחלל פתוח ובו עשרות אווטארים העסוקים בפעילות מינית אקסצנטרית. זוהי סצנה מטרידה וגרפית במיוחד, שנראית כמו סרט פורנו וירטואלי, אשר בניגוד לצפייה "רגילה" בו, הן נוכחות בזירת הצילומים. הדמויות המעורבות ברובן מצודדות לכדי שלמות, והפעילות נראית מכנית עד לידי גיחוך. מזוויות מסוימות, הדמויות מתפרקות לפוליגונים – הצורות הבסיסיות שמהן מורכבות דמויות האווטאר, ובכך נחשפים הכשלים הטכניים של SL, מה שעלול לשבור את הסיטואציה האינטימית.
בסצנת הסיום של הסרט שתי הגיבורות מבקרות בתערוכה "?No Matter, What". בתערוכה זו הציגה סגל עבודות מדיה חדשה אשר התקיימו במרחב הווירטואלי בלבד. בעבודת טקסט מופיעה המילה Time בגדול על קיר. מושג הזמן טעון בכובד המוות הממשי. כאשר מתקרבים אל המילה אפשר לראות שהאותיות מורכבות מזבובים, הצגה ויזואלית למשחק המילים Time Flies. הדבר אולי מרמז על הזמן של הגולש ברשת על חשבון זמן פיזי אחר, ועל מחיר זמן הגלישה מול יתרונות החיים הווירטואליים. בהמשך הסצנה מוזה מובילה את רוגה לעבר אחד הפסלים, אשר מורכב מכמה כדורים מרחפים המכונים ב-SL poseballs. ה-poseballs הם אובייקטים שכיחים בעולם זה, ותפקידם לבצע סדרה אוטומטית של פעולות כאשר הם מופעלים. כדורים מרחפים אלה משמשים למטרות רבות ושונות בעולם זה כאשר עולה הצורך בפעולות מורכבות, כמו למשל ריקוד, אינטראקציה עם אובייקטים ואינטראקציה בין דמויות. פסל זה דורש את הפעלת הצופים, וכאשר מוזה ורוגה מקליקות על הכדורים הן מתחילות להתנשק, והווידאו עובר לסצנת התעלסות שרוויה בשיבושים גרפיים יפהפיים של עולם ה-SL. הדמויות שלהן מתפרקות לפוליגונים שנחתכים ללא היגיון, כמו למשל שיערה של מוזה הפורץ מתוך זרועה וכמה צילומי תקריב שהופכים למופשטים לגמרי. מצד אחד אפשר להתייחס לפירוק כאל התייחסות אל האדם כמכונה, אך האינטראקציות בין המשתמשים הן אמיתיות, כמו גם רגשותיהם ותשוקותיהם מתוך הסיטואציה. הווידאו מעצים שאלה זו כאשר הוא מסתיים בהצגת עבודת טקסט וירטואלית נוספת מהתערוכה עם הכיתוב "Love Is No Object".

אי אפשר לסיים ללא התייחסות אל מרכיב הפסקול, המורכב מכמה רצועות סאונד שחלקן מוכרות מאוד מתוך תרבות הצריכה והפופ. הלחן והמילים באים בדרך כלל בסנכרון עם ההתרחשות בווידאו, ובכך שואבים אותנו לתוכו. דוגמה לכך היא השימוש ברצועה The Winner Loses, שמבצעת להקת הראפ-מטאל Body Count. במהלך סצנה המתרחשת בקזינו, מילות השיר הן (בתרגום): "אתה חושב שאתה משחק מִשחק, אך המנצח יפסיד הכל באחד מן הימים."
באחד הדיאלוגים בין האווטארים, אחד מהם מעלה שאלה: "האם זה משחק? מה הם החוקים? אף אחד לא אמר לי כלום לגבי חוקים." האם עולם זה הוא תחליף לעולם הממשי, או שמא הוא משחק בלבד? משחר ההיסטוריה האדם תר אחר משמעות החיים. סגל מציגה לנו עולם אפל ומדכא, אשר מביא אותה ואת דומני להמשיך ולשוטט בו בחפשן אחר נקודות אחיזה, אך כמו בחיים הממשיים – הדרך עצמה, התהליך, מוזיקת הרקע, הצורות המתפרקות, אלה מהווים את עצם העניין.