על הגיליון

לפני שש שנים שנטל אקרמן הצליחה לגמור עם הזמן. עד לרגע ההוא, בארבעים וארבע שנות יצירה אינטנסיבית, נועזת ומורכבת היא ניהלה דיאלוג נואש, עיקש וסיזיפי עם מושג הזמן. ככל יכולתה וככל שעמדו לה כוחותיה.

אקרמן נולדה בבלגיה ב-1950 לזוג ניצולי שואה. היא פרצה לראשונה לתודעה ב-1975 בהיותה בת 25 בלבד, עם סרטה הרדיקלי והמופתי ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 שהפך לנקודת ציון משמעותית בתולדות הקולנוע. מאז ועד להתאבדותה ב-2015 ביימה אקרמן עשרות סרטים תיעודיים, עלילתיים, וידאו ארט ומיצבים.

הייתי בת 27 כשפגשתי את שנטל, והדבר הראשון שאמרה היה שאני ואמה חולקות את אותו שם ולכן הדלת שלה פתוחה. חייכתי משום שדלת פתוחה בקולנוע של אקרמן, קרוב לוודאי תוביל לחדר ריק. ליוויתי אותה במהלך כיתת אמן שקיימה ב-2005 בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובמהלך העבודה על סרטה שָם שצילמה אז בארץ. שוטטנו ברחבי העיר בחיפושיה אחר מקומות לסרט, שבסופו של דבר צולם כולו מבעד לווילון בחלון הדירה שבה התארחה. השיטוטים המשותפים הולידו שיחה מתמשכת, פרגמנטרית, משונה ולעיתים גם מלנכולית מאוד. באורח פלא, זכיתי להיות עדה לתהליכי היצירה ולתנועה המטלטלת בין אינטואיציה לאנליזה של אחת הבמאיות החשובות בהיסטוריה של הקולנוע.

העבודה על הגיליון הובילה אותי לצפייה מחודשת ומרגשת בכל סרטיה באופן כרונולוגי ולחזרה בזמן אל אותו דיאלוג שהחל לפני שש-עשרה שנים. קשה לתחום את הקולנוע התובעני של אקרמן בז'אנר או קטגוריה מובהקים. סרטיה נעים על קו התפר שבין העלילתי לתיעודי, בין הניסיוני לנרטיבי ובין המופשט לקונקרטי, אבל ניתן לומר שבכולם, באמצעות יובש, חזרתיות, האטה, שיבוש ודלות, חיפשה אקרמן אחר הטרנסצנדנטי, בזולת ובעקבותיו של הזולת שנותרו בחללים ובמרחבים שהתרוקנו ממנו.

אני מודה מעומק הלב לכותבות ולכותבים שהצטרפו לשיטוט ותרמו ליצירה של קורפוס טקסטואלי ראשון בעברית על סרטיה של שנטל אקרמן:

חוקר הקולנוע והבמאי בנימין פרידנברג ממקם את ראשית יצירתה וצמיחתה של אקרמן בהקשר ההיסטורי והאסתטי של שדה האומנויות הפרנקופוני. הסופרת והפילוסופית מיכל בן-נפתלי כותבת וקוראת את המכתב של שנטל אקרמן לז'אן דלמן ה"נמענת של כולם". חוקרת הקולנוע ואמנית הווידאו אורי לוין יוזמת שיחה בין ז'אן דלמן ללובה, גיבורת הספר "רוח" של מיכל בן-נפתלי. הבמאי תום שובל בוחן את התחביר הקולנועי בסרטים אני רעבה וקר לי וגולדן אייטיז ודרכם מפרק את ההכלאה בין המחווה הפיזית לתנועה המכנית שהפכה לסימן ההיכר האקרמני. חוקרת הקולנוע יעל מונק עוסקת בשאלות של זהות וחוויית הגלות בסרט ה'ישראלי' של אקרמן, שם. אמן הווידאו חן שיינברג כותב על הריקוד, התנועה המקסימלית ופירוקו בסרט כל הלילה. חוקרת הקולנוע ענת דן רואה בחדשות מהבית סימפוניה עירונית המאפשרת לצופה לחוות את העולם המוצג על המסך כשותפ.ה ביצירתו. הבמאי יגאל בורשטיין מתבונן בשעמום המרגש ביצירתה של אקרמן והסופרת תמר ברגר כותבת על הרגע ההיסטורי המכונן של התפרקות ברית המועצות ומבטה הייחודי של אקרמן עליו בסרט מהמזרח. את הגיליון חותם מאמרה של חוקרת הקולנוע ועורכת הווידאו תמי ליברמן שבו היא עוסקת בתאורה ובכיבוי האורות במובן הליטרלי והמטפורי בלא סרט משפחתי סרטה האחרון של אקרמן, המתעד את גסיסתה של אמה. בנוסף למאמרים על סרטיה, אקרמן, במילותיה שלה, מדברת על יצירה, שפה, דימויים וזמן בראיון ישן ומכונן שמתורגם לעברית לראשונה.

תודה למפיקת כתב העת יפעת זר-סט, לעורכת הלשונית דנה רייך, לחדווה בר-און על התמלול וההקלדה, לעורכת קטעי הווידאו הילה כהן, תודה למפעל הפיס, לקרן רבינוביץ׳ ולפורום הדוקומנטרי בישראל, על תמיכתם בתקריב.
ולמייסדי תקריב רן טל וענת אבן שיזמו גיליון המוקדש ליצירתה של שנטל אקרמן והזמינו אותי לערוך אותו.

נטעלי בראון

דצמבר 2021