על הגיליון – מרעיון לדימוי קולנועי

הדימוי הקולנועי מתפקד לעיתים קרובות כמבחן רורשאך. הוא חושף לא רק את החברה ואת ההקשר התרבותי שבהם נוצר, אלא גם את היוצר.ת ואת תהליכי העבודה הכרוכים ביצירת האימג' הקולנועי. "הדימוי" אינו רק הרכיב החזותי הבא לידי ביטוי בצילום אלא הוא מכלול הנרטיב ונקודת המבט על המציאות. פיתוח סרט דוקומנטרי משלב הרעיון ועד לדימוי הקולנועי המוגמר מעמיד את היוצר.ת מול אתגרים ותהליכים מורכבים, ממחשבה ראשונית על המציאות ועד לסצנה המצולמת. הדיאלוג המתמיד בין תוכן לצורה מחייב את הבמאי.ת להרחיב את אמצעי המבע בכלים אינטואיטיביים, לכאורה. פעולת הריחוק האסתטי מהסיפור התיעודי משחקת תפקיד מרכזי בתהליך היצירה הדוקומנטרית ושואלת כלים בימויים וחזותיים משדות שונים ומגוונים. לכן, זהו מקרה מבחן מרתק החושף את היחסים המורכבים בין טקסט לתמונה, בין נרטיב לסינמטוגרפיה ובין שפה לקולנוע.

יחסים אלה מלווים את האנושות ואת מחשבת האדם לא רק מאז המצאת מצלמת הקולנוע אלא כבר מהעת העתיקה של ציורי מערות, דרך פיתוח הדימוי החזותי הנרטיבי לטקסט לשוני ועד לשפת תקשורת בין בני אדם. שיקוף המציאות ועיבודה לנרטיב חזותי היו מאז ומעולם מלאכת מחשבת אנושית, והקולנוע הדוקומנטרי הוא עוד שלב בהתפתחותה ההיסטורית העצומה.

הגיליון הנוכחי של 'תקריב' עוסק בתהליכי עבודה של בימוי דוקומנטרי דרך פרקטיקות של ניגודים: מהקונקרטי למופשט, מהמילולי לפואטי ומהאונטולוגי לקונספטואלי. לעיתים קרובות, הדיון בפרקטיקות אלה נדון רק מתוקף העשייה הדוקומנטרית עצמה, הרחק מהשיח התיאורטי והמחקרי. עם התפתחות הטכנולוגיה והרחבת אמצעי המבע, לצד שינויים תרבותיים, הקולנוע הדוקומנטרי משנה את פניו ומעלה שאלות על פיתוח רעיונות תימטיים וחזותיים בתהליך היצירה. לכן, היה דחוף וחשוב להעלות בעת הזאת את השאלות הללו ולהציף אותן ממגוון נקודות מבט – מקומיות ובינלאומיות.

פרסום הקול הקורא למאמרים עבור גיליון זה במהלך 2022 הביא עמו את הנושאים הבוערים והכואבים של השנה החולפת, וחיבר באופן בלתי נמנע בין הדיון האסתטי למציאות ובין האישי לקולקטיבי. באופן סמלי, ציון 100 שנים להולדתו של הבמאי פייר פאולו פאזוליני פגש את תוכן הגיליון בהלימה רלוונטית למציאות ימינו. יותר מכול, בגיליון זה עולה המתח בין שאלת הלאומיות של הקולנוע הדוקומנטרי למידת האינדיווידואליות של הדימוי האישי בסרטים דוקומנטריים עכשוויים, ובכלל זה גם צפייה מחודשת בסרטי משפחה דוקומנטריים מנקודת מבט מרעננת ומקומית. כמו כן, הנוכחות המוגברת של פרקטיקות עלילתיות במאמרים משקפת את תהליכי העומק שעובר השדה הדוקומנטרי בעת האחרונה.

תודה לכל הכותבות והכותבים שתרמו בכישרון רב לגיליון. חוקרת הקולנוע ד"ר עדי שפי עומדת על החיבור בין טבע לטכנולוגיה דרך דימוי האם בסרטה של נטליה אלמדה משתמשים; מבקר הקולנוע יבגני גוסיאטינסקי מפרק את דימוי הזמן בפילמוגרפיה של סרגיי לוזניצה; חוקרת הקולנוע, התרבות והספרות ד"ר יעל שנקר כותבת על הפרידה כדימוי של ממשות ובדיה בסרטו של שלומי אלקבץ, מחברות שחורות. בראיון נדיר, מבקר הקולנוע אנטון דולין מדבר על המציאות העלילתית של ימינו לאור תיעוד המלחמה באוקראינה; והיוצרת אנה אפשטיין-רודניצקי כותבת על הדימוי ההיברידי בסרטו של דני רוזנברג מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם. הבמאי אמיתי דולב מתבונן מחדש בדימוי האב הנוכח והנעדר בסרטים דוקומנטריים משפחתיים מהקולנוע האמריקאי של המאה הקודמת והנוכחית; הבמאי שאדי חביב אללה עוסק בדימוי התנועה והיעדרה בקולנוע דוקומנטרי פלסטיני עכשווי (יעלה בספטמבר) והבמאי ג'יאנפרנקו רוזי משתף בראיון עומק מצולם, המיוחד לגיליון זה, את תהליכי העבודה על הדימויים בסרטיו האחרונים (יעלה בספטמבר). אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי לתרגם את מאמרו של פייר פאולו פאזוליני 'מחשבות על השוט הארוך' משנת 1967, לרגל 100 שנים להולדתו.

אני רוצה להודות מעומק הלב ליפעת זר-סט שהפיקה וליוותה כל שלב ברגישות ובדיוק רב, לדנה רייך שערכה לשונית בהתייחסות מעמיקה לתוכן ולסגנון המאמרים, לחדוה בר-און על תימלול קשוב, תודה גדולה לקרן יהושע רבינוביץ' ולפורום היוצרים הדוקומנטריים על התמיכה המסורה ב'תקריב' ולענת אבן ורן טל על הזכות לערוך את הגיליון ועל הנדיבות והסבלנות הרבה שבהן עטפו אותי. אבן וטל הקימו עבור קהילת הקולנוע בישראל את הבמה המכובדת הזו של 'תקריב' לפני יותר מעשור, ועם השנים חשיבותה וייחודה בנוף הכתיבה על קולנוע בישראל בולטות עוד מאי פעם. אין לאמוד או לכמת את החשיבות הקהילתית והמחקרית לתעשיית הקולנוע המתכנסת בכל גיליון לחשוב, לשוחח ולהתבונן בעצמה ובשדה הדוקומנטרי העולמי, בכל גיליון של 'תקריב'.

בנימין פרידנברג

אוגוסט 2022