על הגיליון

גיליון 18 של 'תקריב' מציב במרכזו את היחסים בין קולנוע, אדריכלות ומרחב עירוני. המאמרים השונים בוחנים כיצד אדריכלות ומרחב עירוני הינם מרכזיים ביצירת האווירה, תחושת הזמן והיחסים בין האדם והמקום בקולנוע דוקומנטרי, וכיצד סרטים מאפשרים לחוות ולהבין אדריכלות באופן שאינו אפשרי במדיומים אחרים. מאמרי הגיליון מתייחסים לקווים המקבילים בין קולנוע לאדריכלות, וכיצד האחד מאפשר להבין את השני באמצעות החוויה של הצופה/ המשתמש של המרחב וזמן. ליחסים אלה משמעות היסטורית ופוליטית, מכיוון שסרטים מאפשרים 'לראות' את ההיסטוריה של האדריכלות והמרחב הבנוי ואת היחס בין האדם למרחבי החיים הללו באופן עוצמתי ומוחשי יותר ממדיומים אחרים. לכן, הם יכולים להיות אמצעי התנגדות להרס שלו. לגיליון זה בחרנו לראיין יוצר קולנוע אשר המרחב, סביבת החיים והסביבה ההיסטורית בישראל/פלסטין ולצד זה ההרס, הם נדבך משמעותי ביצירתו, באופן שמאפשר לראות לחשוב ולתפוס את הסכסוך בישראל/פלסטין תוך הכרה של (הרס) המרחב.

במאמר הפותח את הגיליון, ברוך בליך בוחן סרטים דוקומנטריים שהעיר עומדת במרכזם. על בסיס המסה 'עיר האלוהים' של אוגוסטינוס שנכתבה במאה ה-5, המבחינה בין 'עיר האדם' המושחתת והחוטאת לבין 'עיר האלוהים' המבוססת על מוסר וצדק, בליך מתייחס לחמישה סרטים דוקומנטריים. בסרט קטעי מעקב (Following Pieces, 1969) האמן ויטו אקונצ'י עוקב אחר עוברים ושבים. כשהוא מובל כל פעם אחרי סובייקט אחר המוליך אותו במבוך הדמיוני של העיר, מתגלה טשטוש הגבולות היצירתי בין המותר לאסור, בין הציות לחוק לבין הפרתו. בסרט כלכותה (Clacutta, 1968), העיר נצפית מבעד למבט הקולוניאליסטי, כמרחב של מסכנות ועוני, אשר בליך משווה אותו לעיר החטא במובן האוגוסטיני. לעומת זאת, בסימפוניות העירוניות שנוצרו בתקופת ההתפעמות מן העיר הגדולה ומן הקולנוע גם יחד – סימפוניה של עיר גדולה של ולטר רותמן (Symphony of a Great City, 1929) והאיש ומצלמת הקולנוע של דז'יגה ורטוב (1929) – הסביבה האורבנית היא מושא התבוננות, בדיקה וחקירה, שעד אותה עת מעטים מבמאי הקולנוע ראו בה סיפור שראוי להציגו בתור שכזה. סרט אחרון שאליו בליך מתייחס הוא סרטה של שנטל אקרמן (Akerman) חדשות מהבית (1977) ובו היא מצלמת את ניו יורק על רקע הקראת מכתבים מאת אימה החיה בבריסל, שם גם נולדה והתגוררה אקרמן עצמה. בסרט, העיר ניו יורק משמשת כמצע וכתפאורה לשאלה היכן נמצא הבית שלי, המקום הטבעי לי, ומתגלה הטנגו בין שתי הערים: ניו יורק ובריסל, היוצר הזרה וניכור, האופייניים כל כך לחיים בעיר הגדולה. לסיכום, בליך משווה בין במאי הקולנוע ובין האדריכל, וטוען כי לעומת האדריכל, אשר לרוב מסתפק בפוטנציאל של העיר או באספקטים האסתטיים שלה,  המבט של במאי הקולנוע מופנה אל 'מערכת העיכול' של העיר, אל הצדדים האפלים, המכוערים, הכואבים של העיר הגדולה, המורכבת והבלתי פתירה, בדומה לרוח דבריו של אוגוסטינוס הקדוש על עיר האדם.

התבוננות נוספת על המרחב הבנוי נמצאת בסרטיו של מישל ח'לייפי. סרטיו יוצרים מרחב התבוננות והבנה של יסודותיה האדריכליים, האורבניים והנופיים של החברה הפלסטינית, שנחרבו ב-1948, בתהליך ההקמה של מדינת ישראל. לכבוד הגיליון זכינו לראיין את מישל ח'לייפי כאשר הגיע בדצמבר אשתקד להקרנה חגיגית של סרטיו במסגרת פסטיבל 48 מ"מ של 'זוכרות'. ביקשנו לדבר איתו על האסתטיקה שלו – האופן שבו הוא מצלם את הנופים, אלו הקיימים ואלו המדומיינים – וגם על הפוליטיקה שלו שמתגלה באמצעות החזרה אל אתרי ההרס ושחזור נופי העבר. באמצעות הקולנוע הוא יוצר התנגדות להפרדה ולהסתרה המרחבית-חברתית והפוליטית תוך ניסיון לשקם את המבט. את הריאיון מקדים מבוא שמציג את סרטיו בהקשר של אדריכלות ומרחב.

טולה עמיר כותבת על סרטה של עמליה מרגולין, המשפט: סיור מודרך, 1994. זהו סרט הגמר של מרגולין, שהלכה לעולמה לפני כשנה. הסרט יצא כשנה לאחר הפתיחה של הבניין החדש של בית המשפט העליון, בתכנונם של האדריכלים רם כרמי ועדה כרמי מלמד. זהו בניין מרשים, מעורר השתאות ופאתוס, שמשך עם פתיחתו תשומת לב רבה, חיובית ושלילית. במאמרה, עמיר מדגימה את היכולת לערוך מרחב באמצעות אדריכלות. עוד היא מדגימה כיצד הטקסט והצילום הקולנועי ממחישים את החוויה האדריכלית באופן אירוני ומשועשע. בסרט מצולמת מדריכה – שחקנית שמדקלמת את הטקסט של הסיור המודרך שנערך בבניין פעמיים ביום. היא מצולמת בחללים השונים של הבניין כשהיא מעבירה 'סיור מודרך', תוך יצירת דיסוננס מרתק בין הטקסט, הבניין והצילום הקולנועי.

דוקי דרור, אשר ראיון עמו נכלל בגיליון הזה, הוא יוצר פורה שביים מעל 20 סרטים דוקומנטריים. בסרטיו עוברת כחוט השני חוויית ההגירה, העקירה וחיפוש הזהות. סרטו האחרון, אין אריות בתל אביב (2019), חושף את דמותו האקסצנטרית של מרדכי שורנשטיין ואת גן החיות שהקים בתל אביב, וממחיש באמצעים קולנועיים כיצד המרחב העירוני הזה ממשיך להלך קסם גם עשורים רבים לאחר שנעלם מעל פני האדמה. בראיון מספר דוקי דרור לרן טל על התפתחותו כיוצר, החל מצילומי שוטטות בתל אביב בנערותו, לימודיו בארצות הברית, סרטיו האקספרימנטליים ועד הסרטים הדוקומנטריים הרבים שביים.

חגית בן יעקב כותבת על סרטו של דוקי דרור, מנדלסון: חזיונות בלתי פוסקים (2011), שמבקש לפענח את דמותו של אריך מנדלסון, שהיה אדריכל יהודי-גרמני, מודרניסט ואקספרסיוניסט בעת ובעונה אחת. מנדלסון תכנן שורה ארוכה של בניינים בגרמניה, שבה נולד, ועם עליית היטלר לשלטון ברח ממנה לישראל של שנות ה-30 ואחר כך לארצות הברית, שם חי עד מותו. בן יעקב מתארת את האופן שבו הקולנוע מאפשר לחוות לא רק את המבנים שתכנן, אלא את אופני היצירה שלו ואת הקולות שהשפיעו עליו ועיצבו את נפשו. אלה מופיעים בסרט כרוחות שסובבות את דמותו ואת המרחבים הבנויים שהותיר אחריו. בן יעקב טוענת כי הבחירה לעשות סרט על מנדלסון כמוה כמעשה ארכיאולוגי תרבותי; העולם שהיה כאן, העיר שהייתה כאן, האדם שהיה כאן – כל אלה כבר לא נמצאים, אבל הסרט התיעודי מאפשר להאיר אותם לרגע ולהתחקות אחרי הסימן שהשאירו.

אילת זהר כותבת על הסרט מוריאמה סאן (2016). זהו סרטם ה-16 במספר של אִילָה בקה ולואיז למואן, זוג יוצרים שמצלמים בעשור האחרון מבנים אדריכליים איקוניים, ומתבוננים בהם באופן שחושף את חיי היומיום של הבניין ודייריו פעמים רבות באופן מפתיע ולרוב משעשע. הסרט הוא קומפוזיציה אורבנית של חיבור בין בדידותו של היחיד בעיר הגדולה, לבין ביתו המפוצל ליחידות אוטונומיות המקבלות את משמעותן מתוך זרימת התנועה ביניהן. המבנה הארכיטקטוני המיוחד הזה הוא כמעין מטפורה למצב הקולנועי של סצנות מבודדות המקבלות אחדות נרטיבית והמשכית, מתוך תהליך של עריכה וקשירת החלקים השונים לכדי סרט שלם, המספר שת סיפורו של איש אחד, בבית אחד, בפינה אחת קטנה של טוקיו העצומה, השוקקת וחסרת המנוחה.

בזמן העבודה על הגיליון נפטרו שני ענקי קולנוע שעבודתם חוללה מפנה בעולם הקולנוע העצמאי והדוקומנטרי ובכלל, אנייס ורדה וג'ונאס מקאס. יצירתה של אנייס ורדה תעמוד במרכז הגיליון הבא. בגיליון זה מתפרסם ראיון שערך עם ג'ונאס מקאס אריאל שוויצר ביוני 2017, שפורסם לראשונה בכתב העת הצרפתי 'מחברות הקולנוע'. ג'ונאס מקאס (2019-1922) היה קולנוען, אמן, ומשורר יהודי-לטבי-אמריקני. הוא ברח מלטביה מפני הצבא האדום ב1944 עם אחיו אדולפס, ונתפסו ונכלאו במחנה עבודת כפייה, ולאחר המלחמה במחנות עקורים בגרמניה. ב1949 הוא היגר לארצות הברית, התיישב בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין, ומיד החל ליצור קולנוע והמשיך באינטנסיביות גדולה עד יומו האחרון בגיל 96. בכתיבתו ויצירתו הקולנועית הוא קידם את הקולנוע העצמאי בארצות הברית, וזכה לתואר ה'סנדק של הקולנוע האוונגרדי האמריקני'. ב-1969 הוא הקים את ʽAnthology Film Archiveʼ, סינמטק וארכיון ובית לקולנוע עצמאי במנהטן. מקאס העניק לעולם את הקולנוע היומני (Diary Film). בסרטו Walden: Diaries Notes and Sketches, סרט באורך של שלוש שעות משנת 1969, הוא תיעד את חייו בניו יורק של אותן שנים, כולל מפגשים עם דמויות משמעותיות, טיולים ברחוב ומבטים מן החלון. הראיון עם מקאס, שחותם את הגיליון שלפניכם, הוא מחווה ליוצר החשוב הזה שהעיר וחיי היומיום בה היו חלק בלתי נפרד מיצירתו.

אנו מבקשים להודות לכל מי שלקח חלק בכתיבה לגיליון. תודה לכן ולכם על כך שהסכמתן/ם לצפות בסרטים ולדון בהם דרך מסגרת של ארכיטקטורה והמרחב הממשי והסימבולי.

תודה לדנה רייך על העריכה הלשונית הרגישה והקפדנית.

תודה לדנה גוצי על ההפקה היעילה והחכמה.

תודה לקרן יהושע רבינוביץ' ולפורום היוצרים הדוקומנטריים על תמיכתם המסורה לאורך השנים בתקריב.