על הגיליון

הקולנוע הוא אמנות של זמן וחלל; הזמן מוטמע בסרט מהפריים הראשון, מניע אותו, יוצר את הקצב שלו, את הדימוי הקולנועי. הזמן הקולנועי הוא תולדה של נקודת המבט של היוצר, של תפיסת העולם שלו, של סגנונו ושל הרעיונות שהוא מבקש לבטא.

עוצמתו הרבה של הקולנוע הבנוי מחומרי המציאות, נעוצה ב'רגע' הנלכד בעדשת המצלמה ועובר טרנספורמציה בדרכו אל המסך. אלה רגעי הקסם של הקולנוע הדוקומנטרי שעוצרים את תנועת הזמן, הופכים לדימוי או למטפורה ומצטברים לעולם פילמאי עשיר. דומה שדיקטטורת הרייטינג הטלוויזיונית של השנים האחרונות כופה על היצירה מקצב אחיד ובכך מרחיקה גם ממסך הקולנוע יצירות קולנועיות מורכבות, מאתגרות או מופשטות יותר. בגיליון השלישי של תקריב אנחנו מבקשים לדון בהיבטים השונים ובמגוון הייצוגים של הזמן בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי והבינלאומי. מצאנו לנחוץ להביא לצד המאמרים המקוריים הנכתבים עבור תקריב, מאמרים מתורגמים מתוך המחקר התיאורטי הענף העוסק בקולנוע דוקומנטרי, המתנהל בעולם בשלושים השנים האחרונות ואין לו שום הד בשפה העברית. לכבוד הגיליון הזה בחרנו לתרגם את המאמר לקראת פואטיקה של הסרט התיעודי של מייקל רנוב, אחד החוקרים המרכזיים של הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי. אנחנו מקווים שנוכל לפתח את מפעל התרגום הזה ולכלול בכל גיליון מאמר מתורגם אחד לפחות. דן גבע, היועץ האקדמי של תקריב, כתב הקדמה מאירת עיניים למאמר המורכב הזה, המחברת אותו לקונטקסט הרחב של השיח התיאורטי הבינלאומי, ושלדעתנו תמריץ אתכם לקרוא אותו לאט לאט, כפי שהוא ממליץ.

את הראיון המרכזי בגיליון זה בחרנו לערוך עם היוצר הוותיק הרץ פרנק, שהצילום האקספרסיבי בשחור לבן, הטון והקצב שבו פועלים הסרטים שלו, נלקחים מעולמות שלצערנו הקולנוע העכשווי התרחק מהם מרחק רב. הרץ בן ה-85 אינו חדל להפתיע בניסיונותיו הפואטיים לעסוק בנפש האדם. יעל שנקר מבקשת לברר, במאמרה על אובדן לנורית אביב, איך מצלמים סרט על מרחב או על זמן שכבר אינם קיימים, או איך מצלמים העדר. תום שובל כותב שאפשר לדמות את המהלך הקולנועי של סוסיא, ליואב גרוס ודני רוזנברג, כמסע במכונת זמן, שהאירוע המחולל בו הוא כמעט דמיוני ומשנה לרגע את סדרי העולם המוכרים. עידו לויט צופה בטרילוגיית 'ואדי' לעמוס גיתאי (הכוללת את הסרטים ואדי משנת 1981, ואדי 10 שנים אחרי משנת 1991, וואדי גראנד קניון משנת 2001), וכותב על הסיפורים אשר טווים היסטוריה אלטרנטיבית כשהמאפיינים הבולטים בה הם דווקא הרס ושבר, הדרה והזנחה, אובדן אמון ואכזבה. הזמן שמגלים סיפורים אלה, בניגוד ל'זמן ההגמוני', הוא זמן נמשך, חסר גאולה, חסר תוחלת ותכלית. ארז פרי כותב על נוסטלגיה לאור לפטריסיו גוזמן, שהשתתף ב'פסטיבל דרום' וב'פסטיבל דוק-אביב' השנה. פרי כותב על האקט הקולנועי המוסרי ממדרגה ראשונה, שבו מפנה גוזמן את המצלמה שלו מהטלסקופים הגדולים של מדבר אטקמה שבצ'ילה אל עבר קבוצת נשים המחפשות את אהוביהן שנרצחו על ידי הרודן פינושה. עם כפיות חצי מאולתרות הן חופרות באדמה בניסיון נואש למצוא חלקי גוף, חלקי לבוש, קמח עצמות, כל זכר שהותירו קרוביהם באדמה הזוכרת של מדבר אטקמה. יומי בריישטר כותב על צד רביעי למטבע לדן גבע, סרט המנהל דיאלוג עם סרטו של כריס מרקר צד שלישי למטבע, שאותו צילם מרקר בישראל בשנים 1957–1960. בריישטר טוען כי לנהל דיאלוג באמצעות הקולנוע כאן ועכשיו משמעו לוותר על הקולנוע ככלי לשימור האמת, וזהו ויתור לא קטן למי שמטרתו ליצור סרט דוקומנטרי, אך בצדו גם שכר: היכולת לחזור אל הזיכרון הראשון. אורנה ראובן כותבת על הסדרה בדרך הביתה לתומר היימן. ראובן, פסיכולוגית קלינית, עושה אנלוגיה בין ניסיונו של הבמאי לאתר נרטיב לינארי מתוך מאות שעות חומרי הגלם שצילם במהלך השנים, לבין הטיפול הפסיכו-דינמי המכוון לעשות בדיוק זאת, לספר סיפור חיים – זה המוכר וזה שטרם סופר, זה העולה מתוך זיכרונותיו, מתוך מערכות היחסים שקיים לאורך חייו, מתוך מערכת היחסים המתהווה בחדר הטיפול.

אנחנו מבקשים להודות לדן גבע שמלווה אותנו בבחירת המאמרים לתרגום ועל ההקדמה מאירת העיניים שכתב למאמרו של מייקל רנוב.

מקווים שתמצאו עניין בגיליון,

ענת ורן