"צד שלישי למטבע" Description of a Combat
טקסט: כריס מרקר
תרגום: עמוס קינן
קריינות: יעקב מלכין
הפקה: וים וליה ואן ליר
קטעי הווידאו: באדיבות ארכיון הסרטים הישראלי, סינמטק ירושלים.
פוסטר הסרט "צד שלישי למטבע"
כותרת פתיחה
עם נבחר, עם נודד עם נרצח עם קם לתחייה, ישראל ידעה מהו מאבק, בכל צורה שהיא.
רולר פתיחה
היום היא מגלה צורה חדשה של מאבק-המאבק של מדינה צעירה ושופעת כוחות
חייבת לנהל כנגד עצמה כדי להישאר נאמנה גם בניצחון לערכים שהגדילו את שמה כאשר הייתה נרדפת.
בתוך התמונות הלקוחות מחיי היום יום בישראל נגול לפנינו בכל רגע אותו המאבק הפנימי פחות נראה לעין מהמאבק עם נשק ביד, אך הוא הוא המאבק המכריע.
סדום.
סמלים. הארץ הזאת מדברת אליך בשפת סמלים.
סמלים של אדמה. סמלים של מים. סמלים של בני אדם. סמלים.
זאת הארץ המובטחת. זוהי ירושלים של מטה. זוהי ישראל.
כבר שמענו הכול על ישראל. המדינה קיימת 12 שנה. כמעט 13 שנה. 2 מיליון אנשים. בקרוב 3 מיליון.
וכידוע לכל – חוגגים כאן את נשואי המערב עם המזרח אף על פי שבינתיים גרים בני הזוג בנפרד.
יפו. הכנרת. שוק הכרמל.
הסמלים חייהם קצרים. בית הקברות לצמיגים ביפו שוב אינו קיים.
ואותו איש הניצב על הים בטבריה שוב אינו ניצב שם כנראה.
הסמלים שאינם נמחקים חרוטים על קליפות העצים ועל עורם של בני אדם.
סמלים ברחוב השוק.
כסף הוא סמל. צבע הוא סמל. לידתו של עולם. קריאות וזמירות מקבלות את פני שחר תותי השדה. את פני בוקר הבצלים. בשווקים ממתינים הירקות התמימים והחפים מפשע לניתוח הפסיכואנליטי.
שפע כזה של סמלים הוא למראה עיניים בלבד. ברחוב הכרמל זה הסופרמרקט התל אביבי תחת כיפת השמיים, הם מבטאים צורך עתיק כזמן, וטרי כצמא למצוא קשר.
מכון ויצמן למדע ברחובות.
למצוא קשר להגדיר סדר. להגדיר יחס בין דברים סותרים. בין דברים בלתי מובנים. האוסצילוסקופים במכון ויצמן שקועים בהרהורי בדידות, ודומים ואולי אף קרובים לציפורים מהרהרות.
גן החיות התנכי בירושלים
ינשופים אלו המונחים מרחוק דרים בירושלים. בגן החיות התנכי, בו שוכנת כל חיה בצל פסוק המעיד כי היא שייכת לספר הספרים כלומר להרפתקה האנושית אשר בה יש להם את הזכות להשתתף כמשקיפים.
ליהודים בגולה שימש התנ"ך כאנציקלופדיה קדושה. מה שלא נכלל בו לא היה קיים. כאן בגן זה מוצאות האיילה ובת היענה צידוק לקיומן. כמו שכתוב: "אח הייתי לתנים ורע לבנות היענה אני מברך את ידידי הפלמינגו את אחי הינשוף אשר איש מאמין מבשרו לא יאכל."
מכון ויצמן למדע ברחובות.
ואיש זה אשר על האוסצילוסקופ איש מאמין הנהו כפי שניכר מהכיפה שעל ראשו. פירושו של דבר שבשר ינשוף לא יאכל ואלוהיו הוא אלוהי אברהם יצחק ויעקב. כל זה מתרחש ברחובות, בסביבות המוח האלקטרוני שהוא האורים והתומים אשר מלומדים קוסמים ושרים באים לשאול בעצתו. הוא גם יודע לשיר.
האוניברסיטה העברית בירושלים
באוניברסיטה העברית בירושלים מתמוטטות כל הסימטריות המלאכותיות בהן ניסו לחלק את ישראל.
עולם האמונה של הזקנים בניגוד לעולם הטכני של הנכדים. אולם לגבי רבים מהנכדים אין הכיפה של מצפה הכוכבים וזו של בית הכנסת שני אויבים, אלא שני חצאים של שלמות אחת.
בית כנסת.
יש כאן סתירה אולי. אך דממת התפילה ודממת המחקר המדעי מאוחדים לפחות בדבר אחד, הדבר החשוב באמת. והוא היותם דממה. כל השאר יהיה זה שעשועים או פולחן טרנזיסטורים או תהלוכות, כל השאר הוא מהומה.
שמחת תורה על חופי הכנרת.
רבי אחד בעל נס קבור ליד ימה של טבריה. מדי שנה באים המונים לחוג חגו. ולבקש ממנו למלא את משאלותיהם.
נגב. לילה.
גחליליות מכוניות המשא בנגב. הגשרים הנושאים במכרות הנחושת. אורות שהם ידיד ורע. אורות שהם שומרי לילה.
חיפה
מראש הכרמל, חיפה.עיר זהרורים.
באר-שבע
ובבאר שבע בלב המדבר הנה הבר האחרון לפני הים האדום.
ים המלח. הים התיכון. ים סוף.
הים האדום מדרום. ים המלח ממזרח. במערב הים התיכון. ים ורוד או כחול משתנה חליפות לפי שעות היום.
השמש עולה על ארץ צרה זו. על חופי החול במערב על הרי הצפון במנרה.
מנרה.
כל רוחבה של ישראל במקום זה הוא כמלוא עין המצלמה.
חיפה. תל אביב. באר שבע.
השמש עולה בחיפה.
השמש עולה על תל-אביב הבנויה על חול.
בירושלים בשטח ההפקר בה מקוננים היהודים שאין להם כותל לקונן עליו. כי העיר העתיקה שייכת לערבים.
בבאר שבע בה ילדה מהלכת לרוח הנגב.
אילת.
לבסוף באילת. הנמל הקטן בים האדום אשר לו מבטיחים עתיד של סואץ ומיאמי.
קבוצה של נוער חנתה הלילה על החוף. כאשר האופק הזה יאוכלס בבתי חרושת ומלונות ארמון, הנתגעגע אל הבוקר הזה? אל נערות אלה המדברות בקולן החד?
אל זה הנער שטלטל רובהו ואל זה המתפלל על הנדנדה? סוף הקו. המטוסים של ארקיע ממריאים צפונה טעונים תיירים מחפשי אוצרות ומפיקי סרטים.
חיפה.
במורדות הכרמל ליד כפרי הדרוזים צאצאי הצלבנים דוהר לו עלי על עגלת הסבלים הקטנה הביתה.
כך נולדים מיני הספורט. הכידון נולד מהציד. האגרוף מאי הסובלנות. המרתון הוא ידיד הניצחון. המרוץ נולד מהתבוסה. בצורה פשוטה זו של קארטינג נולדה מעיר המדרונות בה דוהרים ילדים עניים לפרנסתם הזעירה על עגלותיהם וחולמים על זוהר אולימפי.
גליל.
הרבה חלומות נרקמו על האדמה הזאת בגליל. כאן חלמו על המשיח על המלכות על הנפלאות.
כאן חלמו על ארץ שתקרא ישראל, בה יאספו פעם מכל העולם נגד השכל הישר ולמרות ההיסטוריה
בני עם הרועים אשר להם הובטחה הארץ הזאת.
הארץ הזאת תקום. החולה מתעורר בה אחרי תרדמת סיוטים בת 2000 שנה. וערים יעלו בה כשמש במדבר ופתאום: (תל-אביב נשקפת)
תל-אביב. צופים
אותה חיבה לצופיות, כל אומה צעירה עוברת את מחלת הילדות הזאת, מין אדמת בחאקי, אולם אל דאגה, השמש הלוהטת לקחה על עצמה לעמעם את הברק הספרטני הזה ולקלף מעליהם את המדים (ילדים משכשכים בבריכה) לגבי הישראלי המבוגר הילדים הם קודם כל מחזה, גאוות ההורים מהולה במעין תדהמה, הם מחפשים את החוליה החסרה בין ילדי הגטו הקטנים והחיוורים ובין החיות הצעירות הללו בחופש.
מאה שערים
אולם גם ילדי הגטו חיים וקיימים במרחק שני צעדים בלבד במאה שערים ברובע הדתי בירושלים אשר בו קירות הלבנים הכפותות והפאות מהוות שיחזור של הגטו לפרטי הפרטים. פה אפילו הזמן מתאבן, הגורל היהודי קופא בין הקירות הללו אשר ישראל נשבעה לחרוג מהם, אולם כאן מסבים להכיר בה בישראל, רק המשיח יגאל אותנו ולא קומץ אנשים יהירים, אך יש לדברים עוד כוונה – האם כדאי להחליף ציפייה כה נפלאה ונצחית בהגשמה שהיא בת חלוף? אולם מעבר לחזית הדוחה והעוינת לילדים הנפחדים הללו קיימת ההכרה קיימת הכמיהה למשהו שקוראים לו רוח והשאלה שמציבה מאה שערים ואשר ישראל חייבת לשמוע אותה היא – האם יצליחו 50 שנות חירות במה שלא הצליחו אלפיים שנות שיעבוד (תמונות ארכיון מהכותל שנות העשרים מארכיון שפילברג)
ירושלים.
כיום רואים קירות ירושלים בתחיית השמות התנכיים (דלילה) ועוד כמה שמות מפוארים (ורדה, עלי באבה)
שפה קמה לתחייה: העברית של התנ"ך אותה לא דיברו ישראל מאז ימי הרומאים. שפה זו מתאימה מאין כמוה גם לפלפול ביום של חול (בשוק). הפלפול היה משמש בבתי הכנסת לויכוח אין סופי עם אלוהים, אבל במקום שאין אלוהים – אפשר להתפלפל גם עם השכן. שומעים גם את צלילי השפה הערבית. רואים בדואים כבדי לבוש. נשים הדומות להגר הקדמונית. מדברים אידיש, גרמנית, צרפתית, רוסית וגם אותה שפה מיוחדת בעלת הדקדוק המוגבל ביותר – הלוא היא השפה התיירית. התיירים האוהבים כל-כך את הציורי משמשים חומר לדמיונם של התושבים האוהבים מאוד את הציורי. הם באים לישראל על מנת לפגוש בה את החלוצים, את בהירי העין והמבט. ואחרים אין הם מכירים: לא את זה המדבר בקול רם הבטוח בעצמו, שופע בריאות ותוכניות לעתיד; לא את זה המדבר בקול נמוך, מאוכזב, מריר וקשה יום; וזה החולם על אמריקה המופלאה; וזה המחקה אותה כבר עכשיו, וכל אותה רבגוניות אינסופית של פרצופי אנוש אותה אוהבים התיירים לצלם לפעמים, אך אותה אין הם רואים. (סטילס דמויות, פס קול באנגלית). התיירים מצלמים ומסתלקים להם. ואם בדרך מקרה חוזרים התצלומים אל בעליהם תגובותיהם שונות. זו אולי הכרת תודה. דיכאון. שמחה הפורצת על גדותיה. או הגאווה המושבתת רק על ידי צרי העין.
חורשה ליד ירושלים.
אולם האיש הגאה ביותר בתצלומו בכל מדינת ישראל הוא האדון קליין. ידיד ורע לחתולים. אדון קליין יורד מדי יום ביומו בצהרים מהאוטובוס הירושלמי והוא אומר "חתול" בהונגרית וכל החתולים המבינים הונגרית והם רבים מאוד רצים לקראתו.
מנרה
והנה עוד דמות: נח רוזנפלד. אלוף שח-מט בן 11, כיריבו יהודה הראל, גם הוא חבר קיבוץ מנרה. שניהם חיים בעולם שבו לכסף אין כל תפקיד. יש הטוענים כי עולם זה עלול להיעלם, אך אין ספק כי אם גם כך הדבר, ישאיר אחריו זיכרונות מסעירים כמו אותן הקהילות הקטנות, שהתקיימו פעם על גדות ים המלח.
ים המלח
ים המלח. פיסות נוף ירח שהוטבעו על פני האדמה כרסיסי פגז ענק. זה הנוף של קהילות האיסיים, של לוחמי בר-כוכבא, ששיגרו מכתבים ואותות המגיעים אלינו רק היום, הנוף שלדברי איש מדע רוסי ראה את ההתפוצצות האטומית הראשונה 3000 שנה לפני הספירה על פני הירושימה של יהודה שנקראה סדום.
ים המוות, אדמת מוות זו הייתה ארץ ישראל בתקופת החלוצים פה גבעות של חול, פה סלעים ערומים, שם ביצות ובכל סביב מדבר. (ואן מתרחק אל האופק)
עמק החולה. מטוס ריסוס
כדי להעריך את מה שקרה בארץ הזאת ללא קריאות התפעלות של תיירים, יש להעביר את הארץ תחת קרני רנטגן. כשם שעושים בתמונות העתיקות במוזיאון. מקום שם התגלתה לפתע תמונה עתיקה יותר מזו הידועה לנו. אז יתגלה מתחת לשדות הקמה בהם הסתובב הפייפר הקטן – אגם. פעם היה כל האזור הזה בצפון אגם ביצות אחד. אגם החולה. עם קדחת עם שליקות כדורים, כמו בכל מקום. אפשר לתאר את ראשוני המתיישבים
המהרהרים בעצב במלאכה הרבה שיש עוד לעשות, עורכים חישוב של כל מה שחסר ואין, מושג כלשהו על חקלאות, כלי עבודה, נשק מגן, תרופות נגד הקדחת, ובכלל – איך אפשר לבנות על ביצה? ומישהו ברגע זה אומר: "דרוש רק נס" וזה מיד מרגיע את כולם. כי אם היהודים כמעט לא ידעו דבר על עבודת אדמה, על נשק וכיצד בונים – הרי בנסים היו בקיאים מאוד.
היום הנס הוא מאורגן. סרגיי דארסקי על הקרקע ואיתן איילון באוויר – שניהם חברים במפעל קולקטיבי ענק.
הפייפר חג, ממריא, מדלג, כמו יונה מכאנית גדולה. אך לפעמים בפשטות פייפר אחד מתרסק אל ההר ולפעמים סרגיי אחד נפגע בכדור.
תל-אביב
אם העבודה מפליאה – השבתת העבודה מדהימה. זוהי השבת של ישראל. בהשוואה אליה נראה יום ראשון של האנגלים כמו קרנבל בריאו: האוטובוסים אינם נוסעים הם מתאספים לתפילת האוטובוסים. בתי הקולנוע שובתים, המנועים דוממים. באווירה זו של שביתה כללית, של אזעקה אטומית של שפעת ספרדית מדליקה ההיסטוריה את הרמזורים שלה. (ל"ג בעומר בתל-אביב). ישראל מחפשת לעצמה עבר, שונה מן העבר של כניעה לגורל וקידוש השם. היא מצאה אותו בבר כוכבא מצביא תנועת המרי נגד הרומאים, שהמדורות המסורתיות המודלקות לכבודו בידי הילדים הפכו המוקד הסמלי אליו יושלכו כל אויבי היהודים מטיטוס עד היטלר.
אך למאמינים בין הדלקת הנרות הקטנים ביום שישי לפני עלות הכוכב הראשון ובין אור המדורות של מוצאי שבת אחר צאת הכוכב הראשון אין מאומה אלא תפילה. (אישה מדליקה נרות שבת)
אסיפת קיבוץ במנרה (מנהלת הישיבה אחותו של יצחק רבין ז"ל)
במוצאי שבת מתכנסת האסיפה הכללית של הקיבוץ. אם הקיבוץ הינו הביטוי המקורי ביותר של ישראל, אסיפת הקיבוץ היא הביטוי המקורי ביותר של הקיבוץ. פה מתקבלות ההחלטות במשותף. זוהי צורה מוגבלת אולם מוחלטת של דמוקרטיה. כן זה ידוע, דבר אינו שייך להם לאנשים ולנשים האלה. לא כסף, לא חשבון בבנק ולא משכורת. הם מקבלים את כל הדרוש להם מהכלל וילדיהם מתחנכים במשותף. אבל הגילויים המהותיים ביותר של חיי הקיבוץ מתבססים כאן בשבועון שימושי זה, קרוב המשפחה של האוטופיה.
(אי הסכמה בהצבעה באסיפה) לבעיות המיוחדות של הקיבוץ נוספות גם אלה של הקשרים עם קיבוצים אחרים ושל החזית המשותפת הנוצרת על ידם. מאז הפכו החיים בקיבוץ פחות קשים יחסית חלה ירידה בהתנדבות. והסתירה כאן אינה למראית עין בלבד – קל יותר לגייס מתנדבים לקרב מאשר לתמרונים.
ואם טבעי הוא שהניסיון מתפתח, שצורות החיים משתנות, ישנם בכל זאת רבים המלאים דאגה לנוכח השינויים הללו. דואגים אלה חניכי אידיאלים ללא פשרה בעולם המתפתח לכיוון שונה במקצת, מבודדים בארצם הם, מבודדים מהארצות הסוציאליסטיות. כמה זמן יוכלו לשמור את טוהרתם?
(הצבעה באסיפה)
בשלב זה נראה שהויכוח הסתיים ואוריאל נבחר לייצג את הקיבוץ. אבל גם לדטרמיניזם ההיסטורי יש לו מתנגדים משלו ובמקרה שלפנינו המתנגד היא אותה אישה סורגת. ומפני שאשתו של אוריאל החליטה שהוא לא יעזוב אותה, בלי ספק נזכרה בתקדים התנ"כי, מתבטלות הבחירות והאסיפה מקבלת את הדין.
נצרת (פועלים ערבים)
הקיבוצים הינם מיעוט בישראל, אך הם מיעוט משכנע המשמש דוגמא. הם מספקים את המצפון הטוב לישראלים פחות הרפתקניים שנטעו מחדש בלב הארץ המובטחת את המבנה הקפיטליסטי. בקצה השני של הסולם ישנו מיעוט האחר שהוא הקוץ באליה הישראלית. זה הגורם למצפון מופרע דווקא בקרב הטובים – המיעוט הערבי. בנצרת מצא עצמו איש אחד כמעט באל כורחו בלב לבה של הבעיה: האב גוטייה – כומר צרפתי בא לעבוד בנצרת. נוכחותו עזרה לשבור כמה מהמחיצות המפרידות בין העדות. הוא הקים קואופרטיב לעבודות בניין המופעל בידי ערבים, אך נתמך על ידי המדינה והסתדרות העובדים העברים. כך משתנה אורח
החיים בידי אלה החיים אותם. כי אם גם דחוף הוא הצורך בשיפור רמת החיים בכפר הערבי, לא יקום הדבר אלא אם כן תהיה פעולת העזרה נעדרת כל שמץ של צדקה פטרנליסטית. והואיל וכך הדבר – הרי הוא דחוף.
(ערבייה עושה עבודות בביתה)
נצרת. טורחת מונה בעבודות הבית. מונה היא הבכירה במשפחה בת שבעה ילדים. אחיה עובד כשוליה במאפיה וחמשת הילדים האחרים נמצאים בבית. האב נמצא בבית מחסה האם בבית חולים. מונה היא ראש המשפחה. שלושה דברים עוזרים לה במילוי תפקידה: הקואופרטיב שהבטיח לה בית בשיכון החדש; הריקוד אותו היא אוהבת יותר מכל; והדבר השלישי, איך נכנה אותו בשם, אותו ניצוץ קטן בעיניה שאין לכבותו.
לחייך במצוקה, לרקוד על לועו של הר געש – לזה יש להם לבני אדם כישרון גדול.
מאהל בדואי
אמש הייתה היתקלות בגבול. בצהרים באוהלו של בדואי מכניס אורחים, צובה הויכוח על טיבם ושבחם של סוסים. הסרן חיים משמש כשופט ובורר. כל אחד מפליג בשבח סוסתו ומסתכל בחמלה בפרדה שתומת העין של ידידו. תמונה זו מתוארת אצל שייקספיר בהנרי החמישי מערכה שלישית.
חיפה. לילה. מועדון.
בעשר בערב בחיפה נפגשים חברי המרכז לתרבות וחברה במרתף הריקודים שלהם. על הגבול נפלו חללים. כמה מן הצעירים האלה נקראו או עומדים להיקרא ליחידות המילואים שלהם.
קריית מוצקין. בית ספר תיכון
למחרת בצהרים, הנה תלמידות בית הספר בקרית מוצקין יוצאות מהכיתה, הן משוחחות ביניהן על המדריכים על מחולות עם, על בלט קלאסי, על הריקודים הסלונים, על תנועות הנוער. שיחה נאה של ציפורים. מחול קלאסי, מחול סלוני, מחול על הר געש, אלה השיחות על סוסים, על מרתפים, על מחולות – זהו המחול.
הר הגעש זוהי מלחמה.
חורבות מלחמה
המלחמה השאירה את עקבותיה היא טבועה בנוף של המזרח התיכון בארץ זאת שראתה שפך דם והתנגשויות ופעולות תגמול. היא טבועה בזיכרונות. בכל הזיכרונות שגילם יותר מ-12 שנה.
ארכיון מלחמת השחרור בירושלים
12 שנה. ישראל נולדה מתוך המלחמה והמלחמה נולדה מקוצר הראיה. הרצל לא צפה בחזונו שהאוטופיה שלו תוגשם בדם, אנגליה לא ציפתה שפשרותיה הדו פרצופיות ביחס לבית הלאומי תגרומנה ללידתה של מדינה חדשה. המערב לא ציפה לכך שהמזרח התיכון יחדל יום אחד להיות תחנת הדלק שלו ושאלה אשר באו לשם הראשונים ירצו גם הם לומר דברם. על כל פנים איש לא ציפה שיום אחד תסכמנה ארצות הברית וברית המועצות באומות המאוחדות להצביע יחד בעד הקמתה של מדינת ישראל, ואחר כך לרחוץ ידיהן מכל השאר.
אך התנ"ך ראה כל זאת מראש
תל-אביב (מודרניות, חברת צריכה, קולנוע, פרסומות)
12 שנה וכבר קם דור שבו נאמרו דבריו של אוסקר ויילד: "למה באת לישראל?" "כדי לשכוח?" "לשכוח מה?" "שכחתי".
ועם הזמן נולד ההרגל באים הגעגועים, באה מצוקת הנוער זוהי הזכות לחיות חיים פשוטים, בנאליים, זכות שנקנתה בדם יהודי כה רב ועליה נערמים השדונים היומיומיים, המחלות הבאות מרוב טובה כמו ארבה. כאשר התמונה נרדמת נולדות המפלצות בדרך כלל הן מיובאות (כוכבי קולנוע). ואילו אלה נוצרו בעיקר ליצוא (תשמישי קדושה, כלי חרס). בסולם התשוקות באים אביזרי העושר במקום האושר. רדיו, מקרר חשמלי,בקרוב גם טלוויזיה, כל אשר נולד עם מות הערכים ואינו ממלא את מקומן. והשאלה פורצת: האם התחולל כל המאבק הזה למען הזכות לחיות בטעויות עם שערוריות, עם שיממון, עם חטא? האם נחרץ גורלו של העם הנבחר להיות ככל העמים? על שאלה זו עונה שאלה אחרת: ואנו, מה עשינו אנחנו כדי שלא כך יתגלגלו הדברים?
ארכיון מ-16.12.47 פליטים ברומא עולים על אונית אל-פחד ומוחזרים למחנות העקורים בקפריסין.
אי שם מדרום לרומא, פליטים יהודים מאירופה המרכזית עולים על אונית מחתרת של ההגנה המפליגה תחת דגל איטלקי, תכלית המסע: התקווה לעלות במחתרת על חופי הארץ היחידה בעולם בה יוכלו לחדול להיות מה שמישהו קרא בשם אנשים עקורים. המסע ארך 14 יום. למחרת חג המולד הייתה אזעקה. כעבור זמן מועט הופיעו ספינות המלחמה האנגליות. ספינת המעפילים ניערה מעליה את זהותה האיטלקית הכוזבת וגילתה את שמה האמיתי: "אל-פחד". ב-30.12 נכנסו הפליטים לנמלה של חיפה ומשם העבירו אותם מיד לקפריסין. הנה מה שעשינו אנחנו: אנו אירופה הזקנה אנו אשר רוממות ערכינו הרוחניים בפינו, אנו גרמנו לכך שאלפים רבים יסכנו את חייהם, כדי לברוח מפנינו, פשוט לברוח. ניצולי המחנות, יתומי המחנות, ילידי המחנות, שבורי ורצוצי המחנות, כל אלה נסו מפנינו, אנו גרמניה על פשעינו, אנו צרפת על אדישותנו, וכאשר נתקלו בנו אנגליה, הרי כל מה שידענו לעשות היה לכלוא אותם שוב – במחנות!
ילדים בארץ, שיעור ציור
מעברו השני של מדרון האימה נולדים ילדים. הם באים אליך ואומרים: "צלם אותי". הם יפים. האגדה רוצה שיהיו כולם גבוהים ובלונדינים, במציאות מתקן פה ושם הקסם המזרחי את הדגם האירופי ובין דיוקני רובנס האלה יש די והותר דיוקני שאגאל. הם מתרבים, אתה מצלם את הנער הזה השקוע ברישום, כאשר אתה בא שוב לצלמו – הם כבר שניים. כמה יהיו בשנה הבאה? ומי יהיו? והיא – זו היהודייה הקטנה שלעולם לא תהיה
אנה פרנק. התבוננו בה, עצם קיומה וחירותה על זה היה נטוש המאבק הראשון היה זה בתקופת הנסים אבל הנסים מתים יחד עם אלה שראו אותם. עתה מתחיל המאבק השני – להיות עם ככל העמים הרי זה לרכוש את הזכות להיות אנוכי ככל העמים, מוכי עיוורון כמוהם, יהיר ככל העמים, אבל כל ההיסטוריה של ישראל מתקוממת כנגד כוח ועוצמה שהיא רק עוצמה, כוח ועוצמה אינם אלא סמלים. ואולי אי הצדק הגדול ביותר המכביד על ישראל – הוא שאין לה זכות להיות בלתי צודקת. הביטו בה, הנה היא כאן, כמו ישראל צריך להבין אותה, לדבר אליה, אולי להזכיר לה לפעמים שאי צדק על אדמת ישראל גרוע מאי צדק בכל מקום אחר כי אותה ארץ היא הכופר והתשלום על אי צדק ואנה, חישבו גם מה הסכנות האורבות לה ועד כמה אין היא אשמה בהן, אך קודם כל הביטו בה עד היותה חידה, כמו אלה המילים שחוזרים עליהן ללא הפסק ולפתע שוב אין מכירים אותן, עד שמכל הדברים הסתומים בעולם הזה הסתום מכל הוא עצם היותה פה, מול פנינו,
כמו ציפור,
כמו ספרה,
כמו סמל.
כריסטיאן איפוליט פרנסואה ז׳ורז׳ בוש־ויל נב, הידוע בפסבדונים כריס מרקר (1921–2012), יוצר קולנוע, סופר, צלם ואמן מולטימדיה צרפתי, נחשב לאחד מחלוצי "סרט המסה .“(Essay Film) יצירותיו פורצות הדרך, כמו... קרא עוד
