ג׳ונגל הוא סרט תיעודי על חתולים במרחב האורבני אשר חוקי ההישרדות שולטים בו. על אף שיצא בשנת 2000 הוא רלוונטי ומרתק כביום הקרנתו הראשונה. הבמאי דני יצחקי ז״ל אינו איתנו מאז פטירתו באוגוסט 2006, וזוהי הזדמנות מופלאה להזכר בו ובסרט עשרים שנה לאחר מותו.
הטקסט כאן הוא תמצית מאמרה של אפרת מישורי על ג׳ונגל מגיליון מס׳ 2 של תקריב שעסק ב״מציאות ובדיה״:
יצחקי נוטל חומרים דוקומנטריים שנאספו מסצנת מעקב פשוטה על חתולים ברחוב התל אביבי. החתולים משמשים עבורו קולב שעליו מודגמים החוקים האכזריים של הקיום האנושי. הוא בוחר להתמקם בדרום הדפוק, העמלני, של תל אביב, שעל מדרכותיו מתגוללות שאריות בשר טובלות במי שלולית מעופשים. שוק הכרמל הוא הזירה שעליה מתרחשים חיי החתולים, מאבקי ההישרדות, הטרף, חרחורי המוות, צווחות הייחום והטינופת. זהו ג׳ונגל שבו רק החזק שורד.
בג׳ונגל אנשים ומקום אנושי הם רק רקע להתרחשות חיונית שלמה, שקורית מתחת לאפם, תרתי משמע. איך מייצרים עולם תחתון באמצעות נקודת מבט? אין צורך לרדת אל השאול, רק להוריד את המצלמה לגובה שחושף את היותו שאול. יצחקי מבצע שתי פעולות: מסיט ומוריד את המצלמה. מסיט אל החתולים, שולי הפריים, ומוריד אל גובה עיניהם. מצלמתו נצמדת לנקודת המבט של החתול ונעה ממש על גחונה של ההוויה האורבנית, בין חרא של כלבים, חולדות, זבובים, חתולים וג׳וקים, מציאות רוחשת ומלאת חיים של יצורים בתנועה מתמדת.
במרכז נמצא אלפא־חתול, חיית עיר, מלך הרחוב, ״קאובוי של חוצות״. בתחילת הסרט הוא חתול ישיש, כעור ופיסח; בהמשך הוא כבר סדוק, מלוכלך ומגורש אל שולי ההתרחשות העירונית. הכריזמה שלו בנויה מן השבירות שלו. הוא כריזמטי בגלל שהוא שבור ולא מצליח להסתיר את פגיעותו.
יצחקי צילם דוקומנטרי וערך עלילתית. הוא התבונן על חתולים, עקב אחר מעגל חייהם, אסף שעות חתולים מצולמים ונכנס לחדר עריכה. הוא לקח חומרי התבוננות ״ניטרליים״ וארגן אותם לנרטיב עלילתי בעל מבנה דרמטי, כשהוא שולט באופן מלא על המשמוע של החומרים. כל זה יוצר את הממד האלגורי של הסרט כדרמה אנושית נטולת זמן. הבמאי־עורך שלכאורה מתבונן על האירוע מבחוץ הוא גם שותף מהותי ביצירת האירוע עצמו.
לחומר הדוקומנטרי הערוך מדביק יצחקי שפע של התערבויות גרפיות ומוזיקליות: אנימציה, כיתובי טקסט, הבזקי נאונים, אפקטים קוליים, מוזיקת טכנו ורגאיי, וקולו של דורי בן־זאב לטקסט שכתב אורון אדר. הטקסט הוא איבר נוסף של הסרט: הוא מלווה את התמונה, מפרש אותה וצובע אותה באלמנט קברטי, אירוני, משועשע ורווי הומור. אלא שלעיתים מורגשת עודפות של התערבות על חומר הגלם ה״נקי״, עד כדי תחושה של המשגת יתר. מרוב שהשוליות והמקריות מסומנות, שום דבר לא מקרי ושום דבר לא שולי. השתקה קצרה של כפתור הסאונד שווה אלף מילים: היא מנכיחה את התמונה. במקום שהצופה יענה בעצמו לשאלה ״איזה ג׳ונגל זה?״, יצחקי אומר לו מראש.
למאמר המלא של אפרת מישורי, ״ג׳אגלינג ג׳ונגל״, תקריב: כתב עת לקולנוע דוקומנטרי, גיליון 2, ״מציאות ובדיה״, פברואר 2016
מדברי היוצר
״לפני שנים ישבתי על המרפסת בנוה צדק, וגור חתולים קטן נדרס על הכביש מול העיניים שלי. בתוך כמה דקות, עם השמש ששקעה, התאסף סביבו מעגל של חתולים וכולם ישבו, הסתכלו עליו והיתה ביניהם קינה. ראיתי את התמונה הזאת של חיי טבע משונים באמצע רחוב עירוני מאוד. ידעתי שאני רוצה לעשות על זה סרט. צילמנו אינסוף לילות בשוק הקצבים, כשאנחנו אורבים וממתינים שמשהו יקרה. יש חתולים ויש עכברושים ויש בשר על הרצפה והריח והכל, ולאט לאט אתה מתחיל לראות את המקום ופתאום הברקה של ניאון על האספלט, נראית לך קדושה״.
״תמיד הייתי נפעם מול חתולים. הם נורא יפים בעיני. יש בהם שלמות. הם כל כך חסרי רגשות וכל כך סוליסטיים. כל השיקולים שלהם נובעים מרצון לשרוד. נורא אהבתי את זה שחתולים כמעט אף פעם לא מגיעים לקרב פיזי. אני רואה עימותים ביניהם מדי יום. הם מתעמתים הרבה מאוד זמן ועושים הכל, אבל ממש הכל, כדי שלא תגיע המכה. זה היופי שבהישרדות גרידא. יעמדו ויצעקו ויתנפחו, אבל יעמדו שעה עד שזה יגיע באמת למכות״.
דבריו של דני יצחקי ז״ל מובאים מתוך ראיון שערך עימו משה זונדר, ובאדיבותו, במוסף ״סופשבוע״ של מעריב בפברואר 2001.
