״מותו של לווייתן״ מתחיל באירוע כה ייחודי, מהסוג שמזמין את המצלמה מעצמו: בעיצומו של חורף, על רקע מגפה עולמית שעוררה מוּדעות לזעמו של הטבע על האנושות, גופת לווייתן נפלטת אל חוף ניצנים. בתוך זמן קצר הופך הגוף העצום למוקד עלייה לרגל. סקרנים מגיעים, מצלמים, נוגעים־לא־נוגעים, חשים דחייה ומשיכה; אנשי מקצוע מגיעים לבדוק ולנתח את הגופה, עיתונאים מסקרים את האירוע ולבסוף אנשי תפעול קוברים אותו בחול. ויסמן מתעד את ההתרחשות בזמן אמת, אך את הסרט הוא בונה בדיעבד באמצעות שיחות שקיים מאוחר יותר עם כמה מן האנשים שפגש במקום. כך מאריך הסרט את משכו של אירוע אקטואלי קצר מועד ומפנה מרחב להרהור. הוא מציב במרכז מוות חייתי ומטעין אותו בפרשנות אנושית.
ההפרדה הטמפורלית בין הדימוי לקול הופכת את הסרט ליותר מתיעוד המקפיא את הרגע החריג: בעוד המצלמה משתהה על הגוף העצום נטול החיים ועל המתרחש בחוף סביבו, קולות המשתתפים שהוקלטו בזמן מאוחר יותר נשמעים ב־voice-over , לאחר שהאירוע כבר הפך לזיכרון. האנשים אינם מתראיינים מול המצלמה ואינם נדרשים לנסח עמדה סדורה. הם נזכרים, מהססים, משליכים על הלווייתן רגשות ומחשבות, ולעיתים חושפים יותר על היוצר ועל עצמם, מאשר עליו.
אסטרטגיית הצילום מבקשת גם היא לייצר הפרדה בין נקודות המבט ומשחקת בקנה המידה של המפגש עם הלווייתן. במבט מן האוויר גופו נראה כמעט כקו מתאר גיאוגרפי שההמון האנושי מתקבץ לאורכו; מן הקרקע הוא שב להיות עור, בשר ומסה. המעבר בין המרחק לבין הקרבה מונע מהלווייתן להפוך רק לסמל: הוא בעת ובעונה אחת דימוי מרהיב וחומר מתכלה. הוא אמנם עצם חי־דומם שהוצא מהקשרו, אבל נוכחותו מטלטלת ומוציאה גם את האנשים מן ההקשר המרחבי המוכר להם: חוף הים, אותה פיסת טבע שהם לכאורה כבשו מזמן ושכחו כי היא שייכת גם למינים נוספים, קדומים מהם. הפערים הללו ממסגרים את הסרט בין התפעמות לאי־נוחות.
הסרט נוקט עמדה אתית המוותרת על שיפוט חד־ממדי. הוא אינו מזכה את ההתנהגות האנושית אך גם אינו מגנה אותה באופן גורף; הוא מתעכב על המבוכה שהיא מעוררת. הטלפון הנשלף לצילום סלפי יכול להיראות כאקט נצלני, אבל אותו המצלם עצמו עשוי להיות מטולטל, סקרן או אבל. דווקא מפני שהלווייתן אינו יכול להשיב למבט, כל מחווה כלפיו נעשית טעונה במיוחד.
במובן הזה, ״מותו של לווייתן״ מבקש לספר לנו מי ומהו הלווייתן, אלא סרט שבוחן מה קורה לנו מולו. הגוף המת נשאר נוכחות חומרית שאינה מתמסרת בקלות לסיפור אנושי, ובכל זאת בני האדם אינם מפסיקים להעניק לו ולמותו משמעות. מתוך המרחק בין גוף החיה לבין הסיפורים שאנחנו מספרים עליה עולה שאלה דוקומנטרית בסיסית: האם המצלמה מקרבת אותנו אל האחר ומדגישה דמיון בינינו, או רק מגלה לנו כיצד אנחנו מסתכלים עליו, מרחוק?
מדברי היוצר:
בתחילת פברואר 2021, בעודי מנסה לעשות סדר בבית הוריי ובחיי, לאחר מותו הפתאומי של אבא שלי, נתקלתי בידיעה חדשותית מפתיעה אודות גופת לוויתן שנסחפה לחוף ניצנים. למחרת נסעתי אל החוף עם המצלמה ופגשתי את גופת הלוויתן העצומה ומסביבה עשרות אנשים ומשפחות נלהבות אשר הגיעו לחזות, לגעת ולהצטלם.
למחרת היום, הגעתי שוב אל המקום כדי לתעד את תהליך הניתוח והקבורה של הלוויתן.
בימים הראשונים לאחר תיעוד האירוע, לא ידעתי לתאר במילים את החותם הרגשי שהוא הותיר בי, אך ידעתי להצביע על כך שנכחתי במפגש נדיר ובלתי אמצעי בין האדם לטבע, מפגש שעורר בי בעיקר סלידה וביקורתיות אל מול הזילות של תגובת ההמון ללווייתן. אולם, ככל שהעמקתי בתחושותיי, התחלפה תחושת הסלידה בסקרנות ובהזדהות עם הרצון המשותף לי ולאנשים שנכחו בחוף, לתעד דבר מה שלא ניתן לתאר במילים. בעקבות אותה סקרנות והזדהות התקשרתי לאנשים שונים שנכחו באירוע ושוחחתי איתם על תחושותיהם ומחשבותיהם.
מתוך מספר רב של אנשים עמם דיברתי, שלושה מצאו את מקומם בסרט:
טל (52), עוברת אורח ומורה לאומנות שהגיעה כדי לצלם את הלוויתן, דיברה איתי על הפחדים הקמאיים שהסיטואציה העלתה בה. אסף (51), כתב חדשות שסיקר את מהלך הניתוח, שיתף אותי בתחושות הקשות שחווה אל מול מראה הגופה והמשמעויות האקולוגיות הקשורות לאירוע. לוטפי (27), מפעיל הטרקטור הבדואי שקבר את הלוויתן, סיפר על ההתלהבות שאחזה בו בזמן העבודה החד פעמית שנקרתה בדרכו.
רגע לפני תום שיחתי עם לוטפי, לפתע התהפכו התפקידים של שואל-ומשיב, והוא עצמו שאל אותי להרגשתי באירוע. השאלה עוררה בי זיכרון כאב לטקס הקבורה של אבא שלי שנפטר מדום לב כמה חודשים קודם לכן. מתוך השיחה האינטימית והמפתיעה שלנו, הבנתי שגם לי יש חלק משמעותי בהד הרגשי של המפגש עם הלוויתן, וכי גם אני שותף למכלול האנשים שהמפגש עם הלוויתן השאיר בהם חותם.
אני חושב שעצמת החוויה, כפי שחווינו אותה, מספרת לא רק על המפגש האקראי של כולנו עם ייצוג של המוות, אלא גם על המרחק והחיץ שיצרנו בנינו לבין הטבע. מרחק שמעיד על עצמת התגובות שלנו להופעתו של ה"זר" – לוויתן אחד בודד שהעז לחצות את גבולות המוכר ולנחות ממש פה, בחצר האחורית שלנו, בחוף ניצנים.
