ישראל היא "מדינה קטנה מוקפת אויבים" ועליה להיות מוכנה כל הזמן למלחמה הבאה. אך לא מספיק צבא חזק, גם האזרחים צריכים לשתף פעולה, ולהיות אחראים ומוכנים. קליידוסקופ קומי-טרגי על מדינה המתרגלת מצב חירום קיומי וממכר.
כיתת כוננות בוחן כיצד מוסדות הביטחון מטילים על האזרחים מחויבות לשתף עימם פעולה בשמירה על ביטחונם האישי. הסרט מביט בפרויקט הלאומי שבמהותו עומדים התרגול וההכנה לאיום פוטנציאלי אלים והרסני. זוהי דוגמה לעבודה מגובשת קונספט, ממנו נגזרים מבע ושפה ויזואלית מלאי אירוניה. הסרט בוחן תזה תרבותית באופן מתבונן אך ביקורתי, ומביא את תיאטרון האבסורד של ההוויה הבטחונית הישראלית.
המדינה ההולכת ומתכווצת מתחומי אחריות רבים מטילה אותה על האזרחים בהתמודדות עם מצבי קיצון טראומטיים היא עושה זאת תוך הסתפקות בהכנתם הנפשית, תחת פיתוח המושג "חוסן". האזרח בעל החוסן האישי מדומיין כחזק ואופטימי, וככזה שאינו אמור ליפול נטל על מערכות הרווחה וההבראה של המדינה. בעוד המדינה מייצרת מצג של דאגה לחיי האזרחים, היא זו גם המכריזה על אויבים ומלחמות שבגינם נדרש האזרח להתגונן, והיא גם זו שבידיה אמצעי האלימות והכפייה החזקים ביותר.
היכולת להביט בתרבות שאנו חלק ממנה, במבט משועשע וחיצוני, היא כלי ביקורתי מהותי הנתון בידי האמנות, ובוודאי בידי הקולנוע הדוקומנטרי. הסרט נע על המתח שבין הרצינות התהומית הנדרשת מהתמודדות עם תרחישי אימה קטלניים, לבין ההכרה בכך שהם רק סימולציות המתורגלות מתוך החיים הנורמליים לכאורה. התרגול מהווה סוג של משחק תפקידים מבוים שאיש לא לגמרי מאמין לו, כולם נחרדים ממנו והוא מייצר ריגוש בשגרת החיים האזרחית של מבוגרים וילדים. לפיכך מובאים כמה מקרי מבחן אבסורדיים לחלוטין של אירועי כוננות מטעם פיקוד העורף, חיל הרפואה, וארגוני חילוץ והצלה. אחד הבולטים בהם הוא אנשי פינוי רעלים בירוק זרחני עם כיסויי ראש ענקיים. הילוכם על הכביש בצומת שפיה נראה כפלישת חייזרים לכדור הארץ.
נוכחות המצלמה כזבוב על הקיר בשיעור חוסן ובטיחות לכיתה ה' בבית ספר בנס ציונה הוא דוגמה נוספת למסגור ספקני של המציאות: מדריכת אוכלוסייה לשעת חירום מלמדת בהתלהבות ילדים וילדות בני 11 על הסכנות הארטילריות וההתגוננות מהן. זהו גיל מושלם בין ילדות לנעורים, כדי לנטוע בהם אמיתות מוחלטות, באמצעות מוות, פצצות וטרור. ניתן רק לשער עד כמה חשיפה לחומר לימוד כזה מייצרת בהם אדוות של פגיעה רגשית וחרדות.
בסרט דוגמאות לאופן בו משתמש השלטון ב"קטסטרופיזציה", להגדרתו של הפילוסוף עדי אופיר, כאמצעי למשול. כמיטב המסורת הבטחונית, המצב הכרוני על סיפו של אסון, היא היא השגרה האמיתית של אזרחי המדינה. מעל לכל היא מספקת לשלטון נימוקים להחיל את ריבונותו בכוח הולך וגדל. אמנם ישראל אכן מתקיימת במרחב מסוכן שגם אם יש לה חלק בהחמרת מצבו, הוא איננו מדומיין. אולם גם אם כל הקרנבל המוטרף הזה סביב אסונות פוטנציאליים, אינו פרי מוחו הקודח של המשטר, הוא משרת את יעדיו: חיזוק אזרחים צייתנים שמסירים ממנו אחריות לגורלם.
בסוף שנות ה-80, כשהייתי תלמיד כיתה ג׳ בבית הספר היסודי בראשון לציון, נערך יום אחד תרגיל פינוי, שיגרתי. תרגלנו יציאה מהכיתה וירדנו למקלט הבית ספרי כשאנחנו הולכים שלובי ידיים, בטור, לאורך הקירות העבים של הבניין. כאשר הגענו למקלט המתין לנו שוטר במדים. אני לא זוכר את ההרצאה שהוא נתן, אבל לעולם לא אשכח את מופע השקופיות שהוא הקרין לנו: שקופיות של חלקי פצצות, ומגוון חפצים חשודים. הזכורה לי ביותר – שקופית של אבטיח שנחצה, ובתוכו הוטמנה פצצה. קשה לי לדמיין מצב בו אי פעם הוטמנה ותועדה כך פצצה אמיתית, בתוך אבטיח. לוגיסטית, מדובר במעשה כמעט בלתי אפשרי. מה הייתה המטרה של השקופית הזו?
את הסרט עשיתי מנקודת המבט האישית שלי – אב שמגדל פה ילדים. אבל גם מנקודת המבט של אותו הילד, שגדל במדינה המתכוננת כל הזמן למלחמה הבאה. אני מחפש להתבונן בחברה שהפכנו, או אולי תמיד היינו: חברה שחייה בצל חרדה, חרדה שהפכה להיות תעודת הזהות שלה. מתוך הסיטואציות, מתוך התרגילים, ההכנות, השיעורים, אני מחפש את האנשים – אותנו בעצם: את השוטר שיודע מה מוטל על כתפיו, את החייל האדיש, את הילד הסקרן, את המתנדב המבולבל, את המילואימניק הנחוש, את התלמידה המבוהלת – כולם ניצבים בהצגה הגדולה של המדינה, וגיבורים לרגע בסרט.
