סדציה פליאטיבית היא הליך חוקי בארץ שמאפשר שינה עמוקה לחולים סופניים – שינה ממנה לא יקומו. הסרט מלווה את קרן, אחות פליאטיבית, במפגשים מרגשים לקראת סוף חיים בניסיון להבין: איך מגשרים בין החלטה של אדם לסיים את חייו לבין העצב התהומי והחשש מפרידה? ואיך אנחנו היינו רוצים שהמוות שלנו ייראה?
התקופה האחרונה – המקוללת, הכאובה, התלותית, בה אדם מודר למרחב שלישי בין חיים ומוות, מושתק ומנוטרל מכל דחף חיים, שמחה ושליטה עצמית – היא מצב קיצון המהווה מוקד מרתק לקולנוע דוקומנטרי. ההשלכה האנושית שאנו עושים במבט אל אותו מרחב שלישי, נובעת מההבנה שכל אחת ואחד מאיתנו עלול להימצא במצב דומה. זהו מבט סקרני ותמה, כיוון שכל עוד לא נזרקנו אל המרחב "הנגוע" הזה, אנו לא באמת מצליחים לתפוס את גודל השעה ואת עוצמות הרגש הכרוכים בו. ישנן דרכים רבות לספר את סוף חייהם של אנשים המצויים במחלה סופנית או סבל. נעשו סרטים העוסקים במרחבי סוף החיים (בתי החולים וההוספיסים למיניהם) או כאלה המתמקדים בדמויות הנוטים למות וקרוביהם – אנשים העומדים בפני ההחלטה וחולקים עם המצלמה רגעים אחרונים של דילמות והרהורים. הדולה של העולם הבא מפנה את המבט אל מי שמסייעת בתיווך בין האנשים הסובלים, למותם – אחות קלינית בטיפול תומך בסוף חיים.
קרן, האחות הפליאטיבית, היא פרוטגוניסטית בכל מובן המילה. המצלמה מתבוננת בריטואל העבודה העדין שלה, המשלב מלאכת ידיים של הזרקות והדבקות צנתרים, אך גם שיח מעודן ורגיש עם הבוחרים במותם, ואהוביהם. רובו של הסרט מצולם על הספקטרום המצוצמם שבין מדיום קלוז־אפ, לקלוז אפ מלא על הבעות הפנים, קצות האצבעות, או למשל סנטרו של אדם זקן העומד לקראת סדציה פליאטיבית, עד שישקע בשינה עמוקה אל מותו המיוחל. הבחירה הצילומית הזו מקרבת אותנו אל הרגעים הייחודיים, אל קרן שנושאת עימה כל כך הרבה נפשות משוחררות מסבל, ועם זאת סביר שמלאכתה דורשת אנרגיה נפשית עצומה להתמודדות עם הפרידות הרבות שהיא מלווה ואחראית להן. זה צילום שמייצר אינטימיות ומדגיש לנו אותנטיות ועוצמה רגשית של קרן ושאר המצולמים.
זהו לא תיעוד סוף חיים סוחט דמעות וממוטט רגשית. בקשת חולה לקבל גלידה כסעודה אחרונה, מתחלפת במילקי, כי זה מה שיש בבית; הצהרת הכוונות לסיים כבר את החיים מתבצעת מול המסך בשיחת וועידה, מול שתי קרובות בוידאו. ישנם רגעים כואבים ומעוררי הזדהות אך כוחו של הסרט דווקא בהחזקת גבולות הרגש, והפניית הזרקור אל מהות הבחירה האישית למות, שאינה מקבלת תמיד תוקף חוקי ודתי. יותר מכל הוא מאיר את "הדולה" המתווכת בתהליך, המקלה על המחשבה שגם במצב הקיצון הזה יש עוד דרך לייצר ריטואל אנושי ורגוע, ולמות בכבוד.
איך נראית פרידה בסוף חיים כאן בארץ, כשהמתת חסד אינה חוקית והתאריך לא ידוע מראש? יצאתי להתמודד עם הפחד מהמוות בעזרת המצלמה, לצד קרן האחות – 'הדולה של העולם הבא' – שמלווה חולים ומשפחות ברגע שבו נופל האסימון שזהו הפרק האחרון. היה לי חשוב להראות שהמוות הוא אירוע אנושי ויומיומי שקורה לכולנו, ובכל זאת אנחנו בקושי מעזים לדבר עליו. בסרט בחרתי לחשוף שדווקא בתוך הטאבו המאיים הזה, מסתתרת פרידה שיכולה להיות מלאה בחמלה, בהשלמה ואפילו בהומור שחור. אני מקווה שהסרט יפתח צוהר לשיחה שכולנו חייבים לקיים, וידגיש שגם בתוך חוסר האונים אפשר לייצר פרידה מכובדת, מתוך בחירה והרבה חסד.
