שדה

בחרנו בעבודת הוידאו הדוקומנטרית מתוך התערוכה שדה, שהציגה במוזיאון ישראל במלאות שנה למתקפת 7 באוקטובר. חשבנו שהפרשנות האמנותית של איצקוביץ משקפת בבהירות ובעומק את האופן בו חומרי המציאות המטופלים בה, מתכתבים עם נושא הגיליון, ומתלכדים עם הרצון שלנו לאפשר הצגת יצירות דוקומנטריות בסגנונות מגוונים. תמרה אברמוביץ׳ וגלעד רייך כתבו על איצקוביץ ועבודתו בספר התערוכה:  

מאז ראשית שנות ה־2000, גסטון צבי איצקוביץ מצלם את המרחב המקומי על מורכבותו היומיומית. עניינו הוא במה שמכונה בשפה האמנותית "צילום נוף". ביטוי תיאורי, אובייקטיבי, הנטען במשמעות פוליטית רבת עוצמה באמצעות אופן ההתבוננות בנוף ומסגורו. הנוף העולה מסדרות עבודותיו הוא אתר של מאבק בין הכוחות האידאולוגיים השונים שהמקום הזה – מדינת ישראל על גבולותיה הפרומים, המתעתעים – מכיל בתוכו. כוחן של עבודותיו לא נובע ממה שבתוך מסגרת התצלום, אלא במידה רבה ממה שנותר מחוץ לזמן ולפריים הצילומי, אסטרטגיה אמנותית שדורשת רגישות אסתטית לצד רגישות פוליטית ומודעות היסטורית. הפער בין הראייה לידיעה, שעליו נשענת עבודתו של איצקוביץ והוא שמניע את ההתבוננות ביצירותיו, מגיע לשיא בפרויקט ״שדה" – גוף היצירה שהחל לאחר המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה. הפער הזה מנוגד ניגוד גמור להצפה חסרת התקדים, הן בכמות הן במיידיות, של תצלומים וסרטונים המתעדים את הזוועות. מהלך חברתי-טכנולוגי זה, המאפשר תנועה מהירה ובלתי מבוקרת של תצלומים, שינה לבלי הכר את האופן שבו אנחנו חווים ותופסים אירועי קיצון.

 מאמצע אוקטובר 2023 ולאורך חודשים אחדים נסע איצקוביץ אל מערב הנגב והציב את מצלמתו במרכז שדה. זהו השדה, שנמלטו אליו משתתפי מסיבת הטבע מפני מחבלי החמאס באותו בוקר נורא, מרגע שהחלו אזעקות ״צבע אדום״, בשעה 6:29. 364 בני אדם נרצחו שם. רבים אחרים נחטפו לרצועת עזה, איצקוביץ הפנה את מבטו אל השמש העולה ממזרח, אל רגע הזריחה שנועד להיות רגע השיא של אותה מסיבה והפך לרגע האימה. המקוםושעת המתקפה הם העוגנים החזותיים של עבודת הווידאו ״שדה״ והם המכתיבים את מבטו בנוף. זהו מבט משתהה, איטי. מבט שעומד בניגוד גמור לכאוטיות שבה נרשם האירוע בתודעתנו. בעבודה זו השדה החרוש נפרס על פני שלושה מסכים – אופק ריק מנוכחות של אנשים, של בניינים או של אובייקטים אחרים. עצים, שיחים ופרחים מעצימים את יופיו של הנוף הזה באור השמש הנמוכה. אך הנחמה שמספק הטבע – צומח, מתחדש ומחזורי – מתערערת ככל שמתמסרים לצפייה. קרני האור חושפות סימנים שהותירו צמיגי רכבים ושרשרות טנקים על האדמה וגומחות שנותרו ממסע הבריחה ההמוני של מי שנסו על נפשם. אט־אט מתחילים המסכים להשתכפל ולהתהפך, לשבש את תמונת המציאות ולייצר חוויית דיסאוריינטציה במרחב. מכונית צבאית נוסעת במרחק, שבילים מתפצלים ומתמזגים זה אל זה ועצים מתפשטים ומתרחבים כענני פצצה. היכן מתחיל השדה? היכן הוא נגמר? נקודת המבט השטוחה, האופק האינסופי, הצורות הגאומטריות שיוצרים התלמים הישרים, העמוקים – כל אלה ממוססים את תחושת ההתמצאות, את הוודאות שאנו זקוקים לה כדי להמשיך להתקיים. רגעי האימה לנוכח השמש העולה, כפי שתועדו, הופצו ונצרבו בתודעה הקולקטיבית הישראלית, מוסבים לחוויה מתמשכת, סובלימטיבית, ולרגעים כמעט מדיטטיבית. רק פס הקול, שלתוכו נמזגים רעש הרחפן הצבאי המטרטר ברקע בלי הרף וקולות יריות ופיצוצים מהלחימה המתרחשת בקרבת מקום והוקלטו במהלך הצילומים, מזהירים אותנו מלהתמסר ליופי הנוף ומחזירים אותנו אל השדה הספציפי, הממשי, שהאמן מתבונן בו.

 אל תוך המהלך האמנותי הזה שיבץ איצקוביץ חומרי וידאו שצילם רועי עידן ז״ל, שהתגורר בקיבוץ כפר עזה ושימש צלם עיתונות בקבוצת ״ידיעות אחרונות״. עידן נרצח בבוקר 7 באוקטובר, זמן קצר אחרי שהספיק לתעד מחבלים במצנחי רחיפה עושים את דרכם לעבר קיבוצו ולשלוח את החומרים למערכת חדשות ynet. אשתו סמדר נרצחה גם היא. בתם אביגיל, אז בת שלוש, נחטפה לעזה והוחזרה לאחר 51 ימים. אחֶיה של אביגיל – מיכאל ועמליה – הסתתרו שעות ארוכות בארון, ושרדו. הדיאלקטיקה שבין ״תמונת הנוף״ ובין הנוף המאיים שולטת גם בתמונות האחרונות שצילם עידן. את קטעי הווידאו הללו שילב איצקוביץ׳ בעבודה ״שדה״, והן משמשות אנדרטה חיה, פועמת, לפועלו של עידן.

התערוכה במוזיאון ישראל הכילה עוד שני גופי עבודת צילום: הסדרה ״מסתור״ מציגה תצלומים שצולמו מתוך בורות, שיחים ותלמים שבהם הסתתרו ניצולי המסיבה לאחר 7 באוקטובר. איצקוביץ צילם מזווית נמוכה ובשחור־לבן אנלוגי, כך שהנוף עצמו – האור, הצמחייה והקרקע – נושא את הזיכרון החושי של רגעי ההישרדות, והמרחב הפסטורלי מתגלה כמקום של מצוקה ואיום. הסדרה השנייה, ״חפץ״, מציגה גושי מתכת שהתבררו כשאריות של כלי רכב שנשרפו והתכתו. לאחר בדיקות מעבדה צילם אותם איצקוביץ בסטודיו באופן המזכיר צילום פורנזי. האובייקטים נעים בין קונקרטי למופשט ומשמשים עדות חומרית לאלימות שהתרחשה במרחב.

השדה מתפקד כאן אפוא לא רק כמרחב גאוגרפי גמיש וחדיר, אלא גם כאתר המכיל עמדות שונות שמתוכן נולד שדה כמעשה אמנותי. זהו השדה שבתוכו הוא פועל ומתוכו הוא מייצר את ההתבוננות הקרובה-רחוקה שלו, את ההפשטה שנועדה לקרב אותנו אל האמת המכאיבה הטמונה בנוף.

 מדברי היוצר:

מהרגע שבו החלו להגיע הדימויים הראשונים מה-7 באוקטובר, מה שהטריד ועניין אותי במיוחד היה המרחב שבו הם התרחשו. בכל דימוי חיפשתי את הנוף שבתוכו הוא ממוקם. מה שנחשף היה פער חד בין השקט והיופי של הטבע לבין האלימות והדרמה שהדימויים תיארו. הפער הזה בין הנוף לבין האירוע שנחרט בו הפך לנקודת המוצא של עבודת הוידאו, ניסיון להתבונן במתח שבין השקט של המקום לבין הזיכרון של מה שאירע בו.