מסע של יום אחד אל חוף סירונית בנתניה חושף את המתח בין חלום הארץ המובטחת, המלחמה, והמציאות המורכבת של יהודי צרפת.
חוף מבטחים? מושתת על מתודולוגיה דוקומנטרית מעורבת של התבוננות שקטה, לצד חתירה לאינטראקציה אנושית וסקרנית. הסרט מעלה שאלות פתוחות, ומשאיר לצופים את ההתמודדות עימן ועם השיח הנוצר בקהילה החברתית המצולמת – יהודים צרפתים בנתניה. סימן השאלה המתווסף לאחר הצגה גרפית של כותרת הסרט, סודק באירוניה דקה את ההבטחה לאמת אחת אובייקטיבית, ומניח מגוון של אמיתות יחסיות. יותר מכל, הוא מציע פרשנויות שונות של מציאות בתוך ומחוץ לעולם הסרט, באופן לא שיפוטי אך גם לא נטול עמדה.
האירוניה הקלילה והמתחים הרעיוניים המוצגים בעבודה הזו נתמכים גם באופני הצילום והעריכה: צילום חוף רחצה ביום קיצי, על הצבעים והקולות שלו, משחרר מראש את כובד הראש הדוקומנטרי הנהוג. הדימויים הנתפסים בעדשה מעלים אסוציאציות של חופש ופנאי אשר מוציאות את המצב בישראל מהקשרו הגיאופוליטי הסבוך, בשעת מלחמה. העדשה ממסגרת דמויות חשופות בבגדי-ים, נהנות מהחול והמים בחוף סירונית – לחופה של עיר, במרכזה של מדינה, שהחיים בה אינם שלווים, אינם בטוחים, ויש מי שיגידו גם אינם מתגמלים דיים.
נתניה ידועה בקהילתה היהודית־צרפתית, המשגשגת בה לא מהיום. הגידול העצום שחל בה בזמן המלחמה בעזה מעורר תהייה. הצרפתים המצולמים על החוף הם חילונים, מסורתיים בדרגות שונות, המגיעים ממדינה ליברלית, דמוקרטית, בעלת מסורת אזרחית עמוקה ומפותחת, המפרידה את מוסדות הדת ממוסדות המדינה הרשמיים והסימבוליים. הצרפתים העולים לא בוחרים להתיישב בירושלים, או בצפת למשל, הטעונות קדושה ופאתוס, אלא בעיר רגילה בשרון, כרוכים אחר הדימוי הנהנתי של חופי הים התיכון, והחיוּת הנלווית אליה.
למרות המפגש הנקודתי עם דמויות שקוצר היריעה לא מאפשר להעמיק, הבחירה בהן מצדיקה את עצמה ויזואלית ומסייעת לבנייה הרעיונית של הסרט. מדובר בדמויות קלות לזיכרון ולחיבה, בשכבות גיל שונות, המופיעות ברובן כחלק מקבוצה. בכך הן מנמקות עוד שכבות של היצירה. גופות חשופים הם תמיד מעניינים ומהווים תזכורת לגיוון, אך גם לדימיון אנושי רב. נכונותן של הדמויות לחשיפה נטולת המבוכה של הגוף, לא רק על בחוף, אלא בעיקר מול המצלמה המתעדת, מעלה פרשנויות נוספות במונחים פסיכואנליטיים: פרשנותו של זיגמונד פרויד לחלום הקלאסי של אדם עירום מול קהל אנונימי, מבטא משאלה אקסהיביציוניסטית מודחקת, ונוסטלגיה ל"גן העדן" של הילדות, כאשר העירום עדיין לא היה כרוך בבושה. קרל יונג מצידו פירש את החשיפה בכך שתחושת המבוכה בחלום משקפת פגיעוּת פסיכולוגית או איום על הזהות החברתית. שתי הפרשנויות מובילות אותנו לחשוב על רצועת החוף הקטנה הזו כמוקד לחלום ופנטזיה, אולי נאיביים, על בריחה מאיום, או בושה בזהות. רק כאן, בחוף בנתניה, אפשר להשיל את ההגנות.
ההבטחה הגלומה ב"מדינת היהודים" כמקלט משנאת העולם הלא יהודי – שלא תמיד ברור אם היא שנאה הנתפסת כמוגזמת, ממשית או נתונה יחסית לזמן ומקום – מעניקה תוקף לזהות הדתית־לאומית של הצרפתים שהגיעו. האחרונה חשובה להם יותר מההזדהות האזרחית עם מולדתם האמיתית, בעודם מרגישים שייכות עזה דווקא למולדתם המדומיינת. אי־הביטחון הוודאי והעצום כאן מועדף על אי־הביטחון שגבולותיו מעורפלים, שם.
ביולי 2024 פורסם בעיתון L’Opinion הצרפתי, על עלייה של 500% במספר בקשות ההגירה של יהודים צרפתים לישראל, מאז 7 באוקטובר ו"חרבות ברזל" (ביחס לתקופה המקבילה בשנה הקודמת). יצאנו לעשות את הסרט מתוך סקרנות להבין מה מוביל אנשים לבצע שינוי כה דרסטי דווקא ברגע מובהק של חוסר יציבות. בכדי לבחון זאת, הגענו לחוף הים של נתניה – "הריביירה הצרפתית" של ישראל.
שאלנו את עצמנו מה הניע את הבחירה של שוהי החוף להגיע לישראל בזמן מלחמה, והאם הם מרגישים בטוחים כאן יותר מאשר בצרפת? במבט רחב יותר, התעניינו בצומת השברירי שבין זהות יהודית לזהות לאומית ובקושי ליישב ביניהן. זיהינו שבר עמוק המייצג את מאבק היהדות להתקיים בין המרחב הלאומי למרחב הגלותי.
דרך Cinéma vérité, ראיונות חופשיים ללא הכנה מוקדמת לצד רגעים של התבוננות, ניסינו ללכוד את התחושה של חיים בין עולמות: בין שם לכאן, בין עבר לעתיד, ובין חופשה למלחמה.
