״חברו הטוב״ מצולם בבית קברות לחיות מחמד. במבט ראשון נדמה כמעט שמדובר בבית עלמין אנושי. רק בהדרגה מסגירות התמונות ובעיקר השמות המפתיעים כצ׳יקיטה, פאפי וטופי שעל המצבות, כי הקבורים כאן הם בעלי־חיים שחיו בתוך משפחות אנושיות.
הבחירות האסתטיות מחזקות גם הן את הגילוי ההדרגתי הזה. הסרט נפתח בתקריבים של אדמה, ידיים וכלי חפירה ובגופים הנכנסים לפריים באופן חלקי, ורק בהמשך נפתחת התמונה לשוטים רחבים יותר החושפים את מרחב בית הקברות. לאורך הסרט נעה המצלמה בין קומפוזיציות רחבות ושקטות לבין תקריבים של מצבות, צעצועים, ידיים וחפצי זיכרון, וכך מחברת בין מיסוד האובדן לבין האינטימיות הפרטית שבתוכו. גם פס הקול אינו תמיד חופף למה שנראה על המסך: קולות אקוסמטיים (acousmatic sound) מלווים לעיתים דימויים של קבר, חפץ או פעולה אחרת. הקולות והשיחות הללו מספקים שכבה פסיכולוגית ורגשית נוספת לדמויות המתאבלות ולעיתים חושפות מערכות יחסים שאינן נמצאות בפריים. למשל, הודעה הנשלחת בין בני זוג שנפרדו מגלה כיצד החיה האהובה ממשיכה לשמש גשר רגשי ביניהם גם לאחר מותה ומהווה אנדרטה גם ליחסיהם.
הסרט מתבונן באופן שבו בני אדם מעתיקים אל הקשר עם חיות מנגנונים של קבורה, זיכרון ופולחן שהתמסדו בתרבות האנושית: מצבה, יום זיכרון, ביקור תקופתי, פרחים, בלונים, ניקוי וטיפוח סביבת הקבר, שמות חיבה וכינויי שארות. בכך הוא מטשטש את הגבול שבין בן משפחה אנושי לחיה אהובה, אך גם חושף עד כמה אנו זקוקים למסגרות מוכרות כדי להעניק תוקף לאבל. החיה אינה אובייקט ״מחמד״ גנרי, אלא ישות ייחודית הראויה לקבר, לטקס ולזיכרון, כפי שהללו נתפסים בתודעה האנושית כראויים ומכובדים.
באופן מפתיע, בית הקברות עצמו מצטלם כמקום יפה, שקט וכמעט נעים. יש בו צמחייה, מרחב ואינטימיות, והמוות אינו נכתש באופן ציני בתוך מערכת מוסדית לוחצת. דווקא הרוגע הזה מחדד, כמעט בלי שהסרט אומר זאת, את הפער בינו לבין בתי העלמין האנושיים המודרניים, הכפופים למנגנוני ביורוקרטיה דתית ונדל״נית שתלטניים. כאן האבל נדמה פרטי יותר, חופשי יותר ואישי מאוד. החיות המתות ממשיכות גם לשמש כתובת לרגש. אנשים מדברים אליהן, מספרים להן, פונים אליהן בלשון הווה. נוכחותן הנפקדת נעשית ערוץ שדרכו אפשר לעבד בדידות, געגוע ואהבה גם לאחר שהקשר המוחשי איתן הסתיים.
לצד כל אלה חוזרות בסרט גם הידיים העובדות של ג׳נגה מהגר העבודה, שחופר, מסדר ומטפל באדמה. נוכחותו מזכירה שלכל פולחן מוות יש גם תשתית חומרית ומעמדית. מישהו צריך לגעת במוות ובאדמה, לשאת, לחפור ולסדר, לא מכוח שליחות דתית אלא כעבודה וכפרנסה. המבט הזה מוסיף לבית הקברות רובד מפוכח: גם האבל האינטימי ביותר נשען על עבודה שמישהו אחר מבצע עבורנו.
כך הופך ״חברו הטוב״ את בית הקברות לחיות למרחב שבו אהבה, בדידות, פולחן, עבודה ומעמד נפגשים, ומציע לחשוב מחדש לא רק על יחסי אדם-חיה, אלא גם על האופן שבו בני האדם מארגנים את המוות עצמו ואת חווית האובדן של אהובים.
מדברי היוצרת:
הקשר בין בני אדם לבעלי חיים תמיד ריתק אותי, ובמיוחד היכולת שלנו למצוא בהם תחושת שייכות, קרבה ומשפחה. כבני אדם, אנחנו מבקשים להקיף את עצמנו בזוגיות, במשפחה או בקהילה, אך החיים לא תמיד מאפשרים זאת. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו לבד. מבחירה, מכורח הנסיבות או בעקבות אובדן שהרחיק מאיתנו את מי שהיה פעם הבית שלנו.
עבור אנשים רבים, בעלי החיים ממלאים את החלל הזה. הם מעניקים אהבה, נאמנות ונחמה שאינן זקוקות למילים. הם אינם רק מפיגים את הבדידות, אלא נעשים חלק מהמשפחה ומהאופן שבו אנחנו מבינים אהבה וקשר. האנשים שעבורם הקשר עם בעל החיים ממלא חלל אנושי עמוק הם אלו שעניינו אותי במיוחד ואותם ביקשתי לשים במרכז הסרט.
מתוך נקודת המוצא הזאת הגעתי אל בית הקברות לחיות. מצאתי שם מרחב המכיל בעת ובעונה אחת אהבה עמוקה, בדידות ואובדן. זהו מקום טבעי לחלוטין למי שנפרד מחיה שהייתה עבורו בת משפחה וזר לא יבין זאת. דרך המקום הזה ביקשתי להתבונן במה שנותר מן הקשר לאחר המוות, ובצורך האנושי להעניק לו משמעות, זיכרון והמשכיות.
