של אף אחד מתבונן בכלבי פרא החיים בשולי המרחב האנושי, בין דרכים, פסולת ושטחים פתוחים. אלה אינם כלבים נטולי קשרים: הם חיים בלהקות, מטפלים בגורים, מחפשים דרכי הישרדות, ומקיימים עולם חברתי משלהם. ובכל זאת, מרגע שאינם שייכים לאדם מסוים, הם הופכים בעיני החברה לבעיה שיש לנהל, להרחיק ולעיתים גם לחסל.
הגדר כאובייקט רב משמעות היא אחד הדימויים החוזרים והחזקים בסרט. שערים, סורגים ורשתות חוצים שוב ושוב את הפריים ומחלקים את המרחב לפנים ולחוץ, למוגן ולמאיים, למבוית ולפראי. המצלמה אינה מקבלת את החלוקות הללו כמובנות מאליהן. היא מתעכבת על בעלי החיים משני עברי הגדר ומעמידה לצד הכלבים המשוטטים גם חיות אחרות הכלואות או נעות בתוך מרחבים שהאדם תחם עבורן. כך נעשית הגדר ביטוי לסדר אנושי שמחליט מי רשאי להימצא היכן. בשוטים רחבים וסטטיים הכלבים נטמעים לעיתים בנוף עד שכמעט קשה להבחין בהם, כפי שנוכחותם החברתית נותרת בשוליים. ברגעים אחרים המצלמה מתקרבת לגובהם ומאפשרת מבט ישיר בפנים ובעיניים. בני האדם, לעומת זאת, מופיעים לא פעם באופן חלקי, כיד המאכילה, זוג רגליים או פעולה המתרחשת בשולי הפריים. ההיפוך ההיררכי הזה מעניק לחיות נוכחות של סובייקטים ולא רק של אובייקטים לטיפול ולפיקוח.
הקריינות בגוף ראשון אינה מתארת בפשטות את הנראה, אלא מציבה מול הדימויים שאלות. כשהקול תוהה מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים בכלב רחוב, התמונה מחזירה אלינו את מבטה של החיה. הפער בין הקול האנושי למבט החייתי מפעיל את הסרט ותוהה האם הכלב שמחוץ לגדר שונה במהותו מהכלב שמחכה לנו בבית, או שההבדל נוצר מתוך בעלות, שייכות והגנה.
מכאן עולה גם הממד הפוליטי של הסרט. האדם יוצר את התנאים שבהם בעלי חיים ננטשים, מתרבים ונעשים תלויים בחסדיו, ואז נדרש להתמודד עם נוכחותם במרחב. עם זאת עולה בצופים מורכבות המבקשת להימנע מחלוקה נוקשה בין שחור ולבן, ״טובים״ ו״רעים״: כלבי הרחוב אכן עלולים לפגוע בבעלי חיים אחרים, בפרנסת בני אדם או באיכות חייהם, ולכן שאלת ההתערבות היא ממשית. אלא שהפתרון הפשוט לכאורה, הרחקה או חיסול, חושף שאלה מוסרית עמוקה. היחסים בין אדם לחיה נשענים לא רק על בעלות, אלא גם על ריבונות. בני האדם נוטלים לעצמם את הסמכות לקבוע מי יורשה לחיות, היכן ובאילו תנאים, ומי יוגדר כמטרד שניתן להמיתו. בשם התבונה, האחריות ו״מותר האדם״ הם נעשים למי שמסדירים את חיי החיות וגם מכריעים על מותן. של אף אחד שואל מה אנחנו עושים בכוח הזה, וכמה בקלות הוא מאפשר לנו להצדיק את ההכרעה להעלים ולחסל גופים חיים הנתפסים כעוינים.
מדברי היוצרת
״מה הבין? הלוא הוא כלב. ואם כלב, מדוע עיניו אנושיות כל כך? ואם אנוש מדוע עיניו כלביות כל כך?״ אדם בן כלב יורם קניוק.
המשפט הזה מצליח לחדד את ההבנה, שאין אנו שונים כפי שנדמה לנו. שבבעלי החיים יש אנושיות, כפי שבנו יש חייתיות והגבולות נחצים ומטשטשים לעיתים קרובות. הקשר שבין האדם לחיה, ובין החברה לחיה והמראה שהוא מציב בפנינו על הדרך שבה אנו פועלים כלפי החלש, הוא נושא שמעסיק אותי במשך שנים.
מגיל צעיר גדלתי לצד בעלי חיים ואת השיעורים הגדולים בחמלה, סבלנות וקבלה קיבלתי מהם. ההזנחה והעלמת העין ארוכת השנים של הממסד בכל הקשור לטיפול ומיצוי זכויות של בעלי החיים, מותירה את העמותות ואנשים בודדים להילחם לבדם בחזית הזאת. נקודת הפתיחה ששלחה אותי לעשיית הסרט הייתה מקרה מצער שבו להקת כלבי בר משוטטים פרצו לפינת החי בקיבוץ בו התגוררתי, וטרפו שבעה איילים. המקרה הזה עורר סערה בקרב אנשי הקיבוץ, התחילו להופיע התבטאויות קשות כנגד הכלבים. אנשים הציעו לירות בהם, להרעיל, לעשות מה שיידרש כדי להיפטר מהבעיה. כל הכעס והאלימות שהמקרה הזה עורר גרם לי לרצות לפגוש מקרוב את אותם כלבי בר משוטטים שהפכו ברגע לאויב הגדול. רציתי לנסות להציע נקודת מבט אחרת, על המקרה, עליהם, וגם עלינו. זה סרט תצפיתי, ללא דיאלוגים שמבקש לרגע לעצור ולהתבונן לעומק במורכבות ולא רק במה שנראה ונאמר על פני השטח.
