בחדר ההמתנה בבית החולים, בזמן שאִמה בניתוח, מתארת הבמאית כיצד נראית פעולת ההמתנה ובודקת אם תצליח לשלוט במציאות. עד מהרה, המציאות מנפצת את ניסיונותיה ומניחה את זמן ההמתנה בידיה, כפי שהוא באמת, אינסופי.
בסרט שני אנשים יגיעו עם בלונים המצלמה, הבמאית, הקריינית והדמות מתלכדות לישות אחת המעבדת כמה רבדים של המתנה בבית חולים: ראשית, היוצרת מפנה מבט במגוון זוויות על המרחב הרפואי הזה – האובייקטים, בני האדם ואפילו בעלי החיים הנקלעים אליו. זהו מרחב קליני שהוא מצד אחד מוסד עם ריטואלים ושגרות הנושאות בחובן תקווה להחלמה, ומצד שני הוא מרחב מאיים הנושא פוטנציאל לאובדן. שנית, היא מפרקת את הרצף הצילומי לזום-אין על סצנות אנושיות של אנשים זרים. לבסוף, מתכנסת הבמאית לרובד רגשי-אישי כשאנו למדים על ההמתנה שלה ושל בני המשפחה מחוץ לחדר הניתוח בו מאושפזת אִמה. ככל שהמעגל מתהדק מהכללי אל האישי, מתחדדת תחושת חוסר האונים והדאגה לאמא.
היוצרת מתמודדת עם כל הרבדים הללו באמצעות קריינות מחוייכת "המולבשת" על הסיקוונסים ומביימת בדיעבד את המתרחש על המסך, באופן המזכיר מאד אסטרטגיה קולנועית המזוהה עם הבמאי ג׳ון סמית׳ (John Smith). סמית׳ הוא יוצר קולנוע ניסיוני בריטי המשתייך לזרם ה־structural-materialist film של שנות ה־70, שבחן באופן ביקורתי את יחסי הדימוי, הקול והשליטה הקולנועית. סרטה של היוצרת בבית החולים מהדהד (גם אם שלא ביודעין לדבריה), את המהלך המרכזי בסרטו The Girl Chewing Gum שבו הקריינות המביימת את המציאות האקראית, מציבה את הצופה בצומת טעון במיוחד בין שליטה לאובדן שליטה.
אם אצל סמית׳ הקריינות ב- The Girl Chewing Gum מפרקת את מיתוס הבמאי (auteur) כסוג של אלוהים קולנועי המנהל את המציאות, כאן אותה פרקטיקה נטענת ברגש אחר: לא רק אירוניה, הומור ו"ארספואטיקה" על יצירה קולנועית, אלא חרדה, פגיעוּת, ולעיתים גם משאלה סמויה – לו רק ניתן היה באמת לביים את מהלך האירועים. מסגרת בית־החולים הופכת את ההתנסות הצורנית לניסוי אתי ורגשי. מבחינה טמפורלית, ההמתנה לניתוח מייצרת זמן מחוץ לזמן הלינארי. כך נוצרת דיאלקטיקה בין זמן כרונולוגי לזמן נרטיבי שמנכיח את מצב הקיצון.
במדינה בה היום-יום עצמו רחוק מלהיות נורמלי, אני נמשכת ללכוד נרטיבים דווקא במקום שבו לכאורה אין כאלה: בשגרה, במובן מאליו. היצירה נוגעת בריטואלים של ה"לא־אירוע", במקום שבו נדמה שאין עלילה, אך הזמן עצמו הופך לדרמה.
הבחירה לצלם נולדה מתוך תחושת חוסר אונים. לא יכולתי לשלוט במה שמתרחש בחדר הניתוח, ולכן הפניתי את המבט אל הזמן שמחוצה לו – זמן ההמתנה. במקום שבו הזמן נמרח והמציאות מתעכבת, המצלמה הפכה לאמצעי התמודדות וחיפוש משמעות. בתוך המרחב הזה, כל עובר אורח, כל תנועה ומבט, נטענו באפשרות של רמז לסיפור. העבודה היתה מצומצמת וממוקדת: צילום ידני, חד פעמי, המלווה בהקשבה, לצד קריינות פנימית שביקשה לצבוע את הפעולות האפורות. אפשר לקרוא לזה שיטוט קולנועי (מונח שאני אוהבת לחשוב שהמצאתי, אבל אין לי אשליות כאלה). העיסוק בקצוות השגרה כיוצרת קולנוע ותאטרון דוקומנטריים, מתפתח גם במחקר האקדמי שלי על The Production of the Unpredicted. אני ממשיכה לנוע בין היומיומי לבלתי צפוי, ובין תיעוד לאוטופיקשן – רגע בו חומרים אוטוביוגרפיים פוגשים מבנים בדויים.
עבדתי על הפרויקט הזה במסגרת לימודים לתואר שני באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי הקרנה ראשונית אמרו לי: "אה, עשית מחווה ל־The Girl Chewing Gum של ג'ון סמית". למבוכתי, לא הכרתי לא את הסרט ולא את היוצר. רק אחר כך גיליתי שמדובר ביצירה ניסיונית אייקונית משנות ה־70, שדומה באופן מחשיד לסרט שלי. בדיעבד שמחתי שלא ידעתי. ייתכן שאם הייתי מודעת, לא הייתי מעזה ליצור אותו. אחד המרצים חיבר בין סמית׳ וביני, שלחתי לו את הסרט, והוא מצא את כל הסיפור משעשע. התחדדה בי ההבנה שרעיונות דומים יכולים לצוץ במוחות שונים, גם אם בהפרש של עשורים. צריך פשוט להמשיך ליצור, גם אם נדמה שכבר עשו את זה קודם.
