יומן תצפית יוצא בעקבות מחברותיו של עמית גפן, צפר מושבע שמת בגיל 21 ממחלה נדירה. במשך שנים תיעד גפן בשיטתיות את הציפורים שראה ושמע, רשם מינים וכמויות וצייר במחברותיו את מושאי התצפית. מרום חוזר אל המקומות שבהם נערכו התצפיות, קורא ביומנים, משוחח עם האנשים שהכירו את עמית ומנסה להבין מה היה טמון בפעולה המתמשכת הזאת של הסתכלות, הקשבה ורישום. מתוך המסע מתהווה סרט שאינו רק דיוקן של אדם שאיננו, אלא מחשבה על פעולת התיעוד עצמה.
הקרבה בין הצפר לצלם עומדת בבסיס השפה הקולנועית של הסרט. שניהם מבקשים לראות, לזהות ולשמר דבר מה מן העולם, ושניהם תלויים במכשירי ראייה המקרבים אותו אליהם. אבל ״יומן תצפית״ מתעניין דווקא בגבולות של המבט. כבר בסיקוונס הפתיחה יוצא מרום בלילה בעקבות אחת מתצפיותיו של עמית. החשכה מצמצמת את יכולתה של המצלמה לראות, והמרחב מתגלה באמצעות קולות, צעדים, אור פנס וקריאה של ציפור שאולי כלל לא תיראה. במקום להציע למצלמה שליטה טובה יותר במציאות, הסרט מאפשר לה להיתקל במה שחומק ממנה.
גם עמית עצמו חומק ממבטם של הצופים. אף שהוא עומד במרכז הסרט, הוא כמעט שאינו מקבל בו נוכחות חזותית ישירה. דמותו נוצרת דרך המחברות שהותיר, קולותיהם של אחרים, המקומות שבהם שהה והציפורים שחיפש. הבחירה הזאת נמנעת מהפיתוי להפוך את מחלתו ואת מותו למוקד רגשי של דיוקן ביוגרפי. תחת זאת, האדם נבנה מתוך יחסיו עם סביבתו. הנוף אינו רק רקע לסיפורו, והציפורים אינן מטפורה לחיים קצרים או לחופש; הן היו עניין ממשי ויומיומי שאליו הקדיש זמן ותשומת לב.
המצלמה יכולה לצוד דימויים, להתקרב, לחשוף ולהפוך את המצולם לקניין חזותי. הצפרות עצמה נעה בין דחפים דומים: הרצון למצוא, לזהות ולסווג, לעומת הנכונות להמתין למשהו שאולי לא יופיע. נדמה שבמהלך הסרט הצילום לומד משהו מן האפשרות השנייה. לא כל דבר מוכרח להיחשף במלואו כדי להיות נוכח, ולא כל חתירה למפגש, חייבת להסתיים בדימוי מוצלח.
הבחירה של עמית להקדיש שעות לספירת ציפורים מקבלת משנה תוקף לנוכח הידיעה שחייו יהיו קצרים. כנגד ההיגיון המודרני התובע להספיק, לייצר ולהותיר אחרינו הישגים, ניצבת פעולה איטית וחזרתית שאין לה תוצר מובהק מלבד תשומת הלב עצמה. ״יומן תצפית״ הופך את הפעולה הצנועה הזאת להצעה קולנועית וגם חברתית: להתבונן בעולם ובטבע, בשקט ובעדינות, לא רק כדי להשתמש בו או לתעד אותו, אלא כדי להכיר בכך שהוא מתקיים גם מחוץ לנו, ולעיתים גם מחוץ לטווח הראייה שלנו, ואינו תלוי במבטנו כדי להיות שלם.
למאמר המלא של ענת דן על ״יומן תצפית״: ענת דן, ״מתחת למעוף הציפור: מבט שקוע, צדק אקלימי״, תקריב: כתב עת לקולנוע דוקומנטרי גיליון 26 (2024)
מדברי היוצר:
הדבר שעניין אותי יותר מכל בדמותו של עמית הוא יכולת ההתבוננות שלו – היכולת לשבת במקום כלשהו, להביט ביופי ולמצוא עניין בציפורים ובהתנהגות שלהן. היכולת להפוך את הרגע היומיומי למשהו בעל ערך רק על ידי ההקשבה ותשומת הלב לפרטים. דווקא המגבלה הפיזית שלו, שהפכה אותו לנייח יותר ואולי לבודד יותר, היא שאפשרה את ההתבוננות הארוכה והשקטה שלו.
הקשר בין אדם לציפור הוא מיוחד ושונה מהקשר עם חיות אחרות. אין בו את הרכושנות שיש עם חיות בית או את היחסים שיש עמן. זהו קשר המתנהל כמעט תמיד מרחוק. לא ניתן לזהות את הפרט של הציפור; אפשר לזהות את המין ואת סוג הציפור אך נדיר מאד לצפות באותה הציפור יותר מפעם אחת. זהו מפגש של רגע חולף; הוא מתרחש במהירות ונעלם לעד. הקשר בין הדבר החולף שלא ניתן לאחוז בו לבין האפשרות לראות יופי הוא אחד הנושאים המרכזיים בסרט. האם דווקא הרגעיות של המפגש, הידיעה שהוא לא יקרה שוב, הם שמעצימים את היופי? האם הזמן הקצוב, שעון החול שליווה את חייו של עמית, גרם לו לראות דברים בצורה שונה ויפה יותר?
