אדם מוצא גורה עזובה, פצועה ומלוכלכת, ומכניס אותה אל חייו. כשהיא עוזבת אותו לתמיד, הוא נפרד ממנה בסרט זעיר, אך מלא כל כך. מתוך רצף של זיכרונות, מקומות ורגעים יומיומיים נבנה, דרך המכתב, סיפור הקשר בין היוצר לכלבה שאסף אליו, טיפל בה וגידל אותה. הסרט מתחיל לכאורה בסיפור הצלה, אך בהדרגה מתערערת החלוקה הפשוטה בין מי שהציל לבין מי שניצל, בניסיון להבין מה העניקה החיה לאדם שדאג לה.
הסרט דוחס פרק חיים שלם למספר קטן של דימויים, ולכן כל בחירה בהם נעשית משמעותית. אין כאן ניסיון לייצר כרוניקה מלאה, אלא זיכרון הבנוי מרגעים שנשמרו משום שהם מייצגים מכלול שלם, ומשהו בהם ממשיך לפעול גם לאחר שחלפו. על גבי הפריימים המתחלפים נשמע קולו של היוצר פונה ישירות אל מי שכבר איננה שם לשמוע. ולו עדיין חייתה, האם העובדה שאינה דוברת את שפתו האנושית הייתה משנה משהו באופן הפנייה שלו אליה? התמונה שייכת לעבר, הקול מגיע לאחר מעשה, והפער ביניהם טוען את הדימויים בידיעה כואבת שהמצולמים עצמם עדיין אינם נושאים.
בתוך הרצף הזה מופיע רגע שבו הסרט משנה לפתע את יחסו לזמן. פריים מואט של משחק משותף בשלג כמו מותח את המרווחים בין מחוגי השעון. פתיתי השלג נופלים בעוד הגוף קופץ, משתובב ונע בתוך הפריים, והניגוד בין התנועה לבין ההאטה מייצר מעין חרך הצצה אל הקשר עצמו. זהו עולם סגור של שניהם שאנו, הצופים, לא חלק ממנו. זו אינה רק תמונה יפה של אושר, אלא בחירה אסתטית שמעניקה לרגע חולף משך שאי אפשר היה להעניק לו בחיים. הקולנוע עושה כאן את הדבר שהזיכרון מבקש לעשות שוב ושוב: לעכב את מה שאינו ניתן לעיכוב. להאט את מה שכבר עבר.
סצנת הסיום הנוגעת ממשיכה את ההיגיון של ההשהייה: במקום להוסיף עוד זיכרון, הסרט מפנה את תשומת הלב אל עצם פעולת ההתבוננות. המבט, ההשתקפות והמצלמה נעשים חלק מהיחסים שהסרט מנסה לשמר ולזכור, והדימוי מקבל לרגע איכות כמעט מטא־קולנועית. המצלמה היא כלי שבאמצעותו אפשר להחזיק בקשר עוד מעט.
כך הופך סרט זעיר ואישי למחשבה על אחת ההבטחות היפות והבלתי אפשריות של הקולנוע: הוא אינו מסוגל לעצור את הזמן, אך הוא יכול לבחור רגע אחד, להאט אותו, להביט בו שוב, ולתת למה שאבד להישאר לרגע נוסף בתנועה.
